בליל יום העצמאות התפללתי בבית הכנסת ישורון בירושלים – אחד מבתי הכנסת החשובים בישראל, בו ביקרו לאורך השנים רבים ממנהיגי המדינה. החזן יעקב מוצן והקלידן אלחנן מינץ סחפו בשירה את מאות המתפללים, ולפחות מבחינתי – לכמה רגעים ניתן היה לשכוח את המציאות העכשווית. כך היה גם למחרת בערב, כאשר חזרתי לישורון לקונצרט עם החזנים מוצן, ניסים סאאל ונתנאל אילוביצקי.
בתפילת שחרית הייתי שליח הציבור בבית הכנסת של הרב שלמה גורן, אחד מבתי הכנסת הציוניים ביותר במדינה. התפללנו כמו בכל השנים: פרקי תהילים של חג, הלל שלם בברכה, פסוקי הנחמה של ישעיהו. אבל אמרנו "מי שבירך" לחטופים וסיימנו במזמור "ממעמקים קראתיך ה'" שנוסף עם תחילת המלחמה. אני מודה ומתוודה, שעד עכשיו לא ברור לי האם באמת שרתי או שרק יצאו לי צלילים מהגרון.
אני משער שהדיסוננס הזה היה התחושה של רבים מאיתנו. הניסוח שלי הוא: האם עלינו להלל על העבר בדמות תקומת המדינה, או שמא עלינו לקונן על ההווה. התשובה שלי לקוחה מהתפיסה היהודית של יום הולדת: זהו יום של חשבון נפש. יש להודות בו על שהגענו לעוד שנה, יש לבחון בו את מעשינו כעת ויש לקבל בו להשתפר בעתיד. במישור הלאומי, המשמעות היא אחת ויחידה: חייבים להעיף את ממשלת החורבן הזאת, ההורסת כל דבר בו היא נוגעת ואשר מציבה אותנו בפני סכנות שלא היו כמותן
(ראו מאמרו המעולה של עמוס ידלין).
אם יש משמעות ליום העצמאות תשפ"ד, היא שביום העצמאות תשפ"ה אנחנו צריכים להיות בתהליך של שיקום עמוק ורב-זירתי, הגדול ביותר בתולדות המדינה: בביטחון, בכלכלה, בחברה, ביחסי החוץ, ביהדות התפוצות, ביחסים בינינו. התנאי הראשון והאחרון, זה שאין בלתו, הוא להעיף הכי מהר שאפשר את מי שהביאו אותנו ליום העצמאות המדכדך הזה.