מה קרה השבוע שלא קרה במשך עשרות שנים, והוביל לכך שהתובע בבית הדין הפלילי הבינלאומי, כרים חאן, ביקש צווים למעצרם של בנימין נתניהו ויואב גלנט? בקרב תומכי הממשלה, אלה שלא מסוגלים לייחס לה שום כישלון ושום מחדל, אף נשמעה טרוניה: להיכן נעלמה "כיפת הברזל המשפטית" שהבטחתם לנו? ובכן, אתם ריסקתם אותה. יש קשר ישיר וברור בין ההפיכה המשטרית (המכונה "הרפורמה המשפטית") לבין הצטרפותם של נתניהו וגלנט לרשימה בה נכללו עד כה ולדימיר פוטין, סלובודן מילושביץ ועומר אל-בשיר. חאן ציין במפורש בהודעתו את עקרון המשלימוּת: בתי הדין הבינלאומיים היכן פועלים כאשר ניתן לסמוך על בתי המשפט המקומיים. כל עוד מערכת אכיפה ומשפט לאומית נחשבת לעצמאית ומקצועית, המערכת הבינלאומית תותיר בידיה את הטיפול בחשדות לעבירות ויהיו החמורות ביותר, כולל פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. חאן נכנס לפעולה משום שהגיע למסקנה שאינו יכול לסמוך, ודאי לא בכל מאת האחוזים, על המערכת הישראלית. הוא יודע שהממשלה הנוכחית ניסתה להשתלט על בתי המשפט ולהפוך את מינוי השופטים לפוליטי. הוא יודע שפסיקותיהם של שופטים הן אבן בוחן פוליטי לקידומם. הוא יודע שיש נסיונות להלך אימים על שופטים. הוא יודע שהשר הממונה על המשטרה רוצה להתערב בחקירות. הוא יודע שאותו שר מעניק גיבוי אוטומטי לשוטרים שפוגעים בערבים ובמתנגדי משטר. הוא יודע שהממשלה משפילה בפרהסיה את היועצת המשפטית שלה, ממדרת אותה (כולל מדיוני קבינט המלחמה) ורוצה להדיח אותה. הוא יודע שהממשלה שאפה לשלול מבית המשפט העליון כלים מרכזיים בביקורת השיפוטית עליה. הוא יודע שאין נשיא קבוע לבית המשפט העליון ושחסרים בו שניים מבין 15 שופטיו. הוא יודע שהממשלה והקואליציה עדיין רוצות לקדם את המהלכים שנבלמו ערב המלחמה ובעטייה. לאור כל זאת הוא חושש, שלא תיתכן בדיקה עצמאית ורצינית של החשדות שהוא מעלה. בלי ההפיכה המשטרית, חאן אפילו לא היה מתקרב לצווים הללו.

יש עוד גורמים לבקשה השערורייתית של חאן. ולא, אנטישמיות כנראה איננה אחד מהם; לאיש אין עבר אנטישמי ואין שום דבר שמעיד על הווה אנטישמי. אבל בהחלט יש כאן שיקולים פוליטיים. שופטים ותובעים בבתי הדין הבינלאומיים מושפעים מהעמדות הפוליטיות של ממשלותיהם (וזה אבסורדי במיוחד לאור עקרון המשלימות, כי הם הרי מצפים מהמערכות הלאומיות להיות א-פוליטיות). עד עכשיו, הם נזהרו שלא לפגוע בישראל משום שידעו שיש לה גיבוי משמעותי של כמה מן המדינות החשובות ביותר בעולם: ארה"ב, גרמניה, בריטניה, צרפת. אבל כעת, כאשר ממשלת החורבן מוליכה אותנו לבידוד חסר תקדים, אין הם חוששים שמהלכים נגד ישראל יהפכו לחרב פיפיות נגדם ונגד בתי הדין. בנוסף לכך, יש אצלנו מספיק בכירים שמספקים שפע של חומר לשונאינו. שרים וחברי כנסת שלוחי רסן ולשון, המפזרים הצהרות לוחמניות-עברייניות. שוטרים שברוח השר הממונה נמנעים מלפעול לאבטחת משאיות הסיוע לרצועה. שרים שמבצעים מהלכים מטומטמים בעיתוי הכי לא מתאים (נגיע אליהם בהמשך). כמו במשך שנים על גבי שנים, העדר של הסברה מקצועית ויעילה שתצביע על האמת שלצידנו ועל השקרים וחוסר ההיגיון של הצד השני (ראו למשל את מאמרו המעולה של גיורא איילנד על ההיבטים הצבאיים של הבקשה לצווי מעצר). גם כאן מצטרפת ההפיכה המשטרית, כפי שציינתי בעבר. ישראל נכנסה למלחמת חרבות ברזל כאשר היא בגרעון תדמיתי: לא עוד הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, אלא דמוקרטיה תחת מתקפה מבפנים – מצד הממשלה. שלטון שמחולל הפיכה, רוב שדורס מיעוט, שמרנים שהם אנרכיסטים. הם הצליחו להפיל את הבית – עלינו.

אחת היצירות הידועות ביותר של אפרים קישון היא "איך איבדנו את אהדת העולם". לאחר מלחמת סיני טען קישון בהומור ציני וכואב, שישראל הייתה זוכה לאהדה אם הייתה מאפשרת למצרים להשמיד אותה; אבל בפזיזותה היא ניצחה במלחמה וכך איבדה אהדה זו. 68 שנים מאוחר יותר, הדברים מתרחשים במציאות. 7 באוקטובר הביא עימו גל של תמיכה חסרת תקדים בישראל. העולם התרבותי באמת הזדעזע עד עמקי נשמתו, ויש לזכור שבימים הראשונים לא היו ידועות הזוועות במלוא היקפן. אפשר היה לשער מראש שהאהדה הזאת תתפוגג עם הזמן, במיוחד כאשר ישראל תתחיל להכות בחזרה. אבל הממשלה הנוכחית הגדילה לעשות: היא לא החזירה אותנו לנקודת המוצא, אלא מקרבת אותנו בצעדי ענק למעמד של מדינה מצורעת. ושיהיה ברור: אין לנו שום סיכוי לשרוד אם נהיה אפילו רבע מצורעים. לא ביטחונית, לא מדינית, לא כלכלית, אפילו לא ברמת האוכל. נכון שיש לזה רקע ארוך ועמוק. נכון שאולי יהודי טוב אינו בהכרח יהודי מת, אבל יהודי אהוד הוא לרוב יהודי מוכה. אלא שבמקרה הנוכחי, הפתרון ברור מאין כמותו: ישראל צריכה להבהיר מה יקרה ברצועה אחרי המלחמה, לתת אופק לסיומה תוך שחרור החטופים והחזרת תושבי הצפון לבתיהם, ולהשתלב בקואליציה מערבית-סונית נגד אירן. ויש לזה מחיר: סוג של הסכמה כלשהי להקמת מדינה פלשתינית. מדינה פלשתינית תהווה סכנה רבתי לישראל. זה יהיה פרס לטרור בכלל ולחמאס בפרט. הרשות הפלשתינית היא גוף מושחת ותומך טרור בראשותו של מכחיש שואה. אך דומה, שאפילו סעודיה רוצה רק את זה – סוג של הסכמה כלשהי. למשל: בנימין נתניהו יכול לומר "את עמדתי העקרונית הבעתי ב-2009", בנאום בר-אילן; זהו. סעודיה רוצה עלה תאנה שיאפשר לה להגיע להסכם הגנה עם ארה"ב, תמורת נורמליזציה עם ישראל. אם לא, היא תסתפק בעסקה קטנה יותר עם האמריקנים – ואנחנו נישאר לבדנו בחוץ, וזה יותר מסוכן מאשר שלוש מדינות פלשתיניות. ראו את עומק האבסורד: יחיא סינוואר יצא למלחמה כדי למנוע נורמליזציה בין ישראל לסעודיה. הסירוב של נתניהו – המפחד מאיתמר בן-גביר יותר מאשר מסינוואר – לאפשר את הנורמליזציה הזאת, נותן לסינוואר את מה שרצה להשיג. וכל זה – תחת הססמה של "ניצחון מוחלט". אם זה לא היה אמיתי, זה היה נשמע כמו עוד יצירה של קישון.

עוד משהו על ההתנהלות של נתניהו. כידוע, קבינט המלחמה מונה חמישה חברים: בנימין נתניהו, בני גנץ, יואב גלנט, גדי איזנקוט ורון דרמר. השבוע דווח, כי כאשר הגיש אלוף (מיל') ניצן אלון הצעה לחידוש המו"מ עם חמאס – הפצירו גנץ, גלנט ואיזנקוט בנתניהו להיענות לה. נתניהו התנגד, ואילו עמדתו של דרמר לא פורסמה. מכל מקום, ההצעה כלל לא הועלתה להצבעה. למה? כי נתניהו לא העלה אותה להצבעה. זה בדיוק מה שעושה יריב לוין בוועדה לבחירת שופטים: מנצל לרעה את מעמדו כיו"ר כדי שלא להצביע על הצעות שאינן מקובלות עליו. הערתי אז ואני מעיר כיום, והפעם זה כמובן הרבה יותר חשוב: מי שמנופפים לנו ב"יש לנו 64" והולכים במסלול של עריצות הרוב, מראים שאין להם שום בעיה גם עם עריצות של המיעוט. הם יכפו את דעתם ויהי מה.

אליפות האטימות השבועית הולכת בקלות לשתי חברות כנסת. התלבטתי אם להזכיר את שמותיהן, כי ככלל – אני לא רוצה להדהד אנשים כאלה. אבל חייבים להוקיע אותן. לימור סון הר-מלך יצאה מישיבת ועדת החוקה כאשר נציגי משפחות חטופים היו בעיצומם של דבריהם. וזה עוד טוב ליד טלי גוטליב, אשר האשימה את אמו של אחד החטופים בכך שהיא פוגעת במדינה משום שהמחאה שלה ושל המשפחות האחרות משודרת באל-ג'זירה. לא היו לי יותר מדי ציפיות מן השתיים הללו, שמצליחות בכל פעם מחדש לעשות את מה שכתב קצין בריטי בחוות דעת על אחד מחייליו: "הוא הגיע לתחתית והתחיל לחפור". כדי להכריע מי מהן יותר גסת רוח, יותר חסרת מינימום של ממלכתיות, יותר משפילה את כבוד הכנסת – בשביל זה צריך פוטו פיניש. ותהיו בטוחים שעוד לא ראיתם את התחתית הבאה.

הדבר החיובי היחיד אצל הר-סון מלך וגוטליב הוא, שבסופו של דבר – הן יכולות בעיקר לדבר. אם אתם רוצים לראות מה קורה כאשר גם נותנים לאנשים כאלה יכולת ביצוע, תסתכלו על שלמה קרעי ובצלאל סמוטריץ. אין מנוס מלומר, שהשבוע הם התנהגו בטמטום מוחלט, ובעיקר – פגעו בצורה קשה במדינה בעיתוי הכי לא מתאים. זה התחיל עם שר התקשורת, שהחליט להפגין שרירים ושלח את פקחיו לתפוס ציוד של סוכנות הידיעות AP על-פי חוק אל-ג'זירה. שתבינו: שר במדינה המתיימרת להיות דמוקרטית, משתיק שידורים של אחד מגופי התקשורת החשובים ביותר בעולם באירוע התופס תשומת לב גלובלית. קרעי עשה את זה כאשר מעמדה הבינלאומי של ישראל מצוי בשפל חסר תקדים, וכאשר בית הדין בהאג עומד להכריע בבקשתה של דרום אפריקה לחייב אותה לאפשר לעיתונאים להיכנס בצורה חופשית לרצועת עזה. קרעי נסוג אחרי פחות מיממה תחת לחץ אמריקני, אבל תהיו בטוחים שהוא לא למד את הלקח. זה נמשך עם שר האוצר, שהודיע שימנע העברת כספי מיסים לרשות הפלשתינית בתגובה על ההכרה בה מצד כמה ממדינות אירופה. זה כמובן רק תירוץ: סמוטריץ' מנסה כבר למעלה משנה לחנוק את הרש"פ, גם תוך הפרת החלטות של הקבינט. הפעם הוא רוצה להעניש אותה על כך שהיא מקדמת בצורה לגיטימית את מעמדה הבינלאומי, אחרי ש-140 מדינות כבר הכירו במדינה הלא-קיימת הזאת. והוא עושה זאת כאשר הרש"פ חיונית לשמירת השקט היחסי ביהודה ושומרון, וכאשר רוב העולם רואה בה – בצורה זו או אחרת – שותפה להסדרים שאחרי המלחמה. עוד אצבע בעין לעולם, שהיא בעצם סטירת לחי אדירה לישראל.