חמאס אינו מהווה ואינו יכול להוות איום קיומי על ישראל. הוא הרבה מאוד דברים נוראים, אבל אין בכוחו להשמיד את ישראל או אפילו להתקרב לכך. מדינה פלשתינית כנראה תהיה סכנה אבל לא איום קיומי, משום שברור שהיא תהיה מפורזת ושעוצמתה של ישראל תעלה עשרות מונים על זו שלה. אירן היא כן איום קיומי, לא בגלל הנשק הגרעיני שאליו היא קרובה מאוד, לא בגלל שלוחיה הרצחניים מסביב לישראל ולא בגלל הטרור חובק העולם שלה – אלא בגלל השילוב של כולם יחדיו. והאיום הקיומי הגדול ביותר עלול לנבוע מתוכנו: או בדמות מלחמת אחים, או אם מדיניותה של ממשלת ישראל תגרום לבידודה של המדינה ולניתוקה מקשרים ביטחוניים, כלכליים ומדיניים שבלעדיהם היא תקרוס, פשוטו כמשמעו. הממשלה הנוכחית מקרבת אותנו בצורה חסרת תקדים לסכנה שכזאת. היא החלה בהפיכה המשטרית וממשיכה במחדלי 7 באוקטובר ובניהול המדיני הכושל של המלחמה. אבל לפחות מן הסיכון החיצוני יש מוצא. הוא לא קל, הוא מסוכן, הוא יגרום למחלוקת פנימית קשה – אבל הוא הכרחי. המוצא הוא המהלך הגדול של ג'ו ביידן: הפסקת המלחמה (מה שיוביל לשחרור החטופים), נורמליזציה בין ישראל לסעודיה, ברית הגנה בין ארה"ב לסעודיה והתחייבות עמומה לנתיב עתידי מעורפל למדינה פלשתינית. ייתכן שאין כאן בחירה בין טוב לרע אלא בין רע לרע מאוד, אבל גם זו בחירה שחייבת להיעשות. ונזכיר, שחמאס יצא למלחמה כדי למנוע את יצירת הציר האמריקני-ישראלי-סעודי נגד אירן, כך שאם ישראל תטרפד אותו – היא תעניק לו ניצחון אדיר. הבעיה היא, שבדיוק כפי שאמר הנרי קיסינג'ר ב-1974 – "לישראל אין מדיניות חוץ אלא רק מדיניות פנים". ובהשלכה ל-2024: לבנימין נתניהו אין מדיניות חוץ אלא רק מדיניות שנועדה להבטיח את הישרדותו האישית. המחיר הוא אסון אסטרטגי ואיום קיומי.

אבל במקום לעשות את המעשה הנכון – והאמיץ – לטובת החטופים, לטובת העקורים בצפון ובדרום, לטובת המדינה, לבנימין נתניהו יש טענות למי שמוחים נגדו. קראתי פעמיים ושלוש את מה שאמר השבוע בכנסת, אל מול בני משפחותיהם של חטופים: "סינוואר הוא המכשול היחיד לשחרור החטופים. במקום שהלחץ יהיה מופנה נגד סינוואר – הוא מופנה כלפי ממשלת ישראל. סינוואר יושב בבונקר ומחכך ידיו בהנאה ושמח שעושים בשבילו את העבודה. חברי הכנסת, אזרחי ישראל, את הלחץ צריך להפעיל נגד חמאס". אלו המילים שיצאו מפיו של ראש ממשלת ישראל, שבימיו נחת על המדינה האסון הגדול ביותר בתולדותיה, שבימיו ספג העם היהודי את הטבח הגדול ביותר מאז השואה, שבמשמרת שלו ישראל הופכת למצורעת. "עושים בשבילו את העבודה". מי שמוחה נגד הממשלה מסייע ליחיא סינוואר. כך ממש. בלי למצמץ ובלי לגמגם. נתניהו מצפה שההפגנות בכיכר החטופים יהיו נגד סינוואר. הוא מצפה מהמשפחות להניף בגבול עזה את תמונות התצפיתניות. הוא מצפה מהמשפחות להפעיל על חמאס לחץ שיהיה יעיל יותר מזה שממשלתו אמורה להפעיל. שמענו כבר הרבה דברים מקוממים ומזעזעים מפיו של נתניהו, אבל המשפטים הללו צריכים להירשם לדראון עולם. המשפטים הללו מוכיחים, אם היה צריך הוכחה נוספת, שלנתניהו אין זכות מוסרית להנהיג את ישראל במשבר הקשה ביותר ב-76 שנותיה. לא רק שהוא לא לוקח גרם של אחריות – הוא גם מגלגל אותה אל מבקריו ואפילו אל משפחותיהם של קורבנות ממשלתו ומדיניותו.

ייתכן שדבריו של נתניהו מול משפחות החטופים משקפים עוד מצב: אובדן עשתונות. אם יש אמת בתחקיר שפרסם השבוע העיתון גארדיאן, זהו אובדן עשתונות ההולך לא מעט זמן אחורה. מדובר בתפיסת עולם אנטי-דמוקרטית בעליל, כזו המתאימה למשטרים סמכותניים וגרועים מכך. על-פי התחקיר, ישראל ביצעה שורה של מעשי ריגול, הפחדה והטרדה כלפי התובעים הראשיים בבית הדין הפלילי הבינלאומי – פאטו בנסודה בזמנה וכרים חאן כיום – במטרה להרתיע אותם מלחקור את תלונות הפלשתינים נגדה. בין היתר נטען בו, כי ראש המוסד דאז, יוסי כהן, איים לפני 2021 על בנסודה בסגנון המזכיר את המאפיה: "את לא רוצה לפגוע בביטחון שלך ושל משפחתך", תוך שהוצגו בפניה תמונות של בעלה שצולמו בחשאי. טענה נוספת היא, שלשכתו של נתניהו הייתה מעורבת בצורה עמוקה במבצעים אלו, ושהוא עצמו היה אובססיבי לגבי המידע המודיעיני שנאסף על שני התובעים. חייבים לומר שהגארדיאן הוא עיתון שמאל וביקורתי כלפי ישראל, לצד היותו אחד העיתונים החשובים בבריטניה. התגובה של ישראל הייתה פרווה-משהו: "טענות שקריות ולא מבוססות שנועדו לפגוע במדינת ישראל" – לא בדיוק ההכחשה הגורפת שהיינו מצפים לה אם אכן מדובר בשקרים מוחלטים. לכן אני משער, שהדברים נכונים לפחות חלקית. ראש ממשלה שמאשר מבצעים כאלו פועל בצורה מופקרת ומסכנת עד מאוד את שמה הטוב של המדינה. אם יש טענות הגנה טובות מול התובעים, לא צריך שיטות כאלה. ואם אין – אז כדאי לשנות את ההתנהגות. ועוד משהו: בדיעבד, זו לא הפתעה גדולה מדי. מי שמוכן לרסק את שלטון החוק ומערכת המשפט בביתו פנימה, אין לו יותר מדי עכבות מולם כאשר הם מחוץ לבית.

מצד שני, אולי צריך להגיד תודה לנתניהו על כך שלא תקף את התושבים העקורים מגבול הדרום ומגבול הצפון, למרות שהשבוע התרבו ביטויי הייאוש שלהם. במובן מסוים, מה שקורה עם העקורים הללו הוא אולי המחדל הגדול ביותר של הממשלה מאז 7 באוקטובר: רבבות ישראלים שנאלצו לעזוב את בתיהם ולא יודעים מתי – ובעצם האם – יחזרו. כמו לא מעט מן ה"הישגים" של הממשלה הנוכחית, גם זה חסר תקדים בתולדות המדינה. במלחמת השחרור פונו יישובים בודדים בלבד, במלחמת יום הכיפורים היה פינוי קצרצר של כמה ימים ברמת הגולן. מצב בו חבלי ארץ שלמים – במיוחד בגבול הצפון – עומדים שוממים מפחד אויב, הוא פשיטת רגל מוחלטת של הציונות ושל המדינה. אז אולי נתניהו לא מתח עליהם ביקורת, אבל הוא גם לא ממש קשוב להם. אמירתו בתחילת החודש על כך ש-1 בספטמבר אינו תאריך מקודש ושייתכן שיוכלו לשוב כמה חודשים מאוחר יותר, הייתה הפגנה של ניתוק ואטימות. הרי מי שילדיהם יחלו את השנה בבית ספר מסוים, יתקשו עד מאוד להוציאם ממנו באמצע השנה – ובהחלט ייתכן שהם עצמם ימצאו עבודה בסמוך לאותו בית ספר. אז 1 בספטמבר הוא לא תאריך מקודש, אבל הוא מאוד משמעותי. במקום מענה אמיתי, הממשלה הזאת והעומד בראשה ממשיכים לפזר ססמאות ריקות והבטחות שווא. בזה הם בהחלט אלופי העולם.

טענות שזכו לאחדות נדירה היו השבוע נגד המשטרה ומשמר הגבול, בעקבות אלימות שהופעלה נגד מי שביקשו להגיע בל"ג בעומר להר מירון למרות האיסור המוחלט על כך. שיהיה ברור: אלימות משטרתית היא פסולה וחמורה, והיא נמשכת משום שהמחלקה לחקירות שוטרים ובית הדין המשמעתי של המשטרה מתייחסים אליה כמעט בשוויון נפש. לצד זאת, היה חסר לי משהו חשוב מאוד בתגובות על האירועים: גינוי לאזרחים שהתעמתו עם השוטרים. הגינוי הזה היה חייב לבוא לא "רק" משום שהייתה אלימות כלפי השוטרים, אלא גם ובעיקר משום שהאירוע כולו התחיל בפריעת חוק של פנאטים מטורללים ועובדי אלילים. אלה שבשבילם להגיע לקבר רבי שמעון בר יוחאי בל"ג בעומר – זוהי המצווה החשובה ביותר בתורה. שבשבילם לא להגיע – זהו לאו של ייהרג ובל יעבור. שבשבילם חיייהם שלהם וגם חייהם של מי שנאלצים לבלום אותם אינם שווים כקליפת השום. שבשבילם מותר לסמן לחיזבאללה מטרה קורצת, שלושה קילומטרים בלבד מבסיס הבקרה האווירית בהר מירון שספג עוד ועוד טילים וכטב"מים. השנה, בניגוד לל"ג בעומר הנורא של תשפ"א, הממשלה קיבלה את ההחלטה הנכונה – גם אם ברגע האחרון: אין הילולה. זה מסוכן מדי. אבל מראש היה ברור עם מי יש עסק, ולכן היה צורך להכריז על שטח צבאי סגור (!) ולפרוס מאות שוטרים ולוחמי מג"ב, הנחוצים עד מאוד במקומות אחרים. ומובן שהעבריינים המשוגעים הללו הגיעו, אבל אותם איש אינו מגנה – כי הם שייכים בגדול לציבור הבוחרים של הממשלה הזאת.

עוד הסכמה השבוע: בין יואב גלנט לבצלאל סמוטריץ'. השניים הסכימו להקים ועדה ציבורית לבחינת תקציב הביטחון, וסמוטריץ' הסיר את התנגדותו לתקציבי רכש חיוניים (וגם קיבל עוד קצת כוח ביהודה ושומרון, שזו עקרונית בשורה רעה). עקרונית סמוטריץ' צודק: תקציב הביטחון מנוהל מזה עשרות שנים בצורה המקשה עד מאוד לפקח עליו, וכאשר ברור שהוא עומד לגדול בצורה משמעותית ביותר במקביל למשבר תקציבי עמוק – חובה לבחון היטב לאן הולך הכסף. הספקנות שלי נובעת משתי נקודות. ראשית, אם יש קו מנחה לשנה וחצי של סמוטריץ' במשרד האוצר, זהו זלזולו במומחים למרות הבורות הכלכלית שלו עצמו. בכירים במשרד עוזבים בזה אחר זה, אני לא זוכר אותו מכנס אי-פעם את בכירי המשק (כולל בזמן המלחמה), את מאות האזהרות מפני הרפורמה המשפטית הוא נפנף בזלזול ומהנגיד אמיר ירון הוא מתעלם בהפגנתיות (אם לא יוצא נגדו). אז פתאום סמוטריץ' רוצה לשמוע מן המומחים? או שזה רק תלוי פוזיציה פוליטית? ונא לזכור, שגלנט – שקיבל את התיק בו באמת רצה סמוטריץ' – הוא יריב פוליטי מר שלו. שנית, לא נמסר מי יהיו חברי הוועדה ומי יעמוד בראשה, שזה כמובן חשוב מאוד. לא נאמר מי יקבע בדיוק את המנדט שלה ותחומי פעילותה. לא שמענו מה יהיה לוח הזמנים שלה. לא הוצהר שהמלצותיה יהיו מחייבות. כך שזה יכול להיות פתרון נוסח נתניהו: נקים ועדה ונרוויח זמן. אלא שכעת זהו לוקסוס שאיננו יכולים להרשות לעצמנו. זו צריכה להיות עבודה רצינית מאוד, מקצועית מאוד, מעמיקה מאוד – וגם מהירה. ומעל הכל: התוצר של הוועדה חייב להיות כזה, שגם מי שלא יסכים איתו – לא יוכל לכפור בלגיטימיות שלו, כך שמסקנותיה לא יירדו לטמיון.

דבריו הבוטים והמגעילים של צחי הנגבי לבני משפחות חטופים מעלים את אותה שאלה כמו הציוצים של יאיר נתניהו: האם זהו ה"אלטר אגו" של בנימין נתניהו, מי שאומר בקול את מה שההוא חושב בשקט? בהנחה שנתניהו לא יתנער מן הדברים (במדינה נורמלית הנגבי היה עף תוך שעה), בהחלט מותר להניח שהתשובה חיובית.