מהרגע הראשון היה ברור שסניגור ישראלי לא יוכל לייצג את אדולף אייכמן, בשל חוסר אמון ובשל המתח בין חובותיו כפרקליט לבין רגשותיו הלאומיים – כותב גדעון האוזנר בספרו "משפט ירושלים"; בדיוק אותן בעיות של היום מול הנוח'בה. לכן התאפשר לאייכמן לבחור סניגור גרמני, רוברט סֶרְוָוצְיוּס. היה צורך לתקן את החוק כדי לאפשר הופעה של עורך דין בבית משפט ישראלי, והדבר נעשה.
ואז התעוררה שאלת התשלום. לתביעה נמסר, כי למשפחת אייכמן אין יכולת לממן את שכרו של סרווציוס שהוערך ב-30,000 דולר (כיום – למעלה מ-300,000 דולר). האוזנר אומר כי ניתן היה לשער שהמשפחה קיבלה תשלום מהשבועון "לייף" על פרסום קטעים משיחותיו של אייכמן עם הנאצי הגרמני וילֶם זָאסֶן. לכן קמה בציבור הישראלי התנגדות לכך שמשלם המיסים ישלם את שכרו של סרווציוס – אך הוא המליץ, והממשלה אישרה, שהתשלום יהיה מקופת המדינה.
פרופ' חנה יבלונקה, בספרה המעולה ועתיר הגילויים "מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן", מוסיפה פרטים. היה חשש שמא שכרו של הסניגור ישולם בידי נאצים לשעבר; משפחת אייכמן הודיעה שהיא יכולה לשלם לו 6,000 מארק בלבד, מתוך 87,000 מארק שנדרשו רק להליך בבית המשפט המחוזי. סרווציוס ביקש שמשרד המשפטים הגרמני ישלם לו, כמו לסניגוריהם של פושעי מלחמה אחרים שהועמדו לדין מחוץ לגרמניה – אך נדחה בנימוק שאייכמן ברח לארגנטינה ובכך הוציא את עצמו מתחום השיפוט הגרמני וויתר על זכויותיו. חוץ מזה, לא ייתכן שגרמניה תממן את הגנתו של מי שבשל פשעיו היא משלמת הון עתק לעם היהודי; החובה מוטלת על ממשלת ישראל, הוסיפה בון.
רק בתחילת ינואר 1961 – לאחר שיחה בין סרווציוס לבין ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, שרת החוץ, גולדה מאיר, שר המשפטים, דוד רוזן, והאוזנר – החליטה הממשלה לקבל על עצמה את שכרו, בתקרה של 20,000 דולר. בפועל, שכרו והוצאותיו הסתכמו ב-27,000 דולר והוא ניסה לקבל את ההפרש מממשלת גרמניה – שסירבה שוב. לדברי יבלונקה, ניתן להניח שישראל שילמה את שכרו של סרווציוס גם כדי לאפשר לשלטונות המערב-גרמניים – בהתאם למדיניותו העקבית של בן-גוריון – "לנתק עצמם מכל קשר לאייכמן, למעשיו ולתקופה שבה בוצעו".