חמאס: דחה את ההצעה ודרש התחייבות וערבויות בינלאומיות להפסקת המלחמה וליציאת כוחות צה"ל מכל שטחי הרצועה. הארגון הגביר את פעילות תאי הטרור נגד כוחות צה"ל, המשיך לשגר רקטות, חיסל משתפי פעולה עם הרשות הפלשתינית ודחה את עסקת שחרור החטופים.
ישראל: משהתבררה עמדת חמאס, הסכימה לשני רכיבי המתווה – גם לסיום המלחמה וגם לנורמליזציה עם סעודיה, תוך נכונות להשתתף בתהליך מדיני שיוביל בעתיד לפתרון שתי מדינות לשני עמים.
חיזבאללה: מנהיג הארגון, חסן נסראללה, הודיע כי ימשיך במלחמת ההתשה כל עוד כוחות צה"ל שוהים ברצועת עזה. חיזבאללה, בתיאום הדוק עם אירן, ישוב ויתקוף את ישראל בכל פעם שהיא תפר את הפסקת האש מול חמאס, זאת, גם אם תהיה התקדמות במתווה לסיום המלחמה.
אירן: המשיכה להפעיל את שלוחיה נגד ישראל ומאיימת בתגובה נגד סעודיה, אם תכריז על יחסים רשמיים עם ישראל. אירן נחושה לטרפד את הנורמליזציה, אך מתקשה לנתק את הקשר בינה לבין הפסקת אש/סיום המלחמה בעזה, שכן היא מעוניינת בהישרדות חמאס. עם זאת, הצורך האירני בטרפוד הנורמליזציה גובר על שרידות חמאס, והיא החליטה להמשיך במלחמת ההתשה מול ישראל באמצעות שלוחיה.
חלום הבלהות של אירן התממש ב-14 אפריל במערך ההגנה האווירית האזורי שפעל לצד ישראל. לכן היא מאיימת על המדינות הערביות, השותפות הפוטנציאליות להסכם ביטחוני-אזורי, ממריצה את שלוחיה להגביר את פעילותם וממשיכה להעביר כספים ונשק לחמאס.
סעודיה: מעוּדדת מהנכונות הישראלית להפסקת המלחמה ולתהליך מדיני עם הרשות הפלשתינית, ומוכנה להתקדם בנורמליזציה ובתנאי שהתמורות האמריקהניות יסופקו לה, גם אם המתווה להפסקת המלחמה לא יושלם. עם זאת, כל עוד נמשכת המלחמה ברצועת עזה ובין ישראל לחיזבאללה, סעודיה מתקשה לכונן יחסים רשמיים עם ישראל ודחתה את התחייבותה ליישום מסגרת של קואליציה ביטחונית אזורית.
מצרים: מברכת על תשובת ישראל למתווה, תומכת בניסיון לייצר יציבות אזורית ומוכנה לסייע בכך. מעבירה סיוע הומניטרי לרצועה, פותחת את מעבר רפיח, אך דורשת שהרשות הפלשתינית תשלוט במעבר. מצרים מסרבת לשלוח כוחות לייצוב הרצועה, אך מוכנה לתמוך בכוח משימה בין-ערבי או בינלאומי שיוקם לצורך שיקום הרצועה.
הרשות הפלשתינית: קיבלה את המתווה, הסכימה לשלוח כוחות ממשמר הנשיאות למעבר רפיח, אך השהתה את שליחתם של מנגנוני ביטחון לניהול הרצועה כל עוד נמשכת המלחמה. בתמורה להתנהלות חיובית ושילובה במסגרת אזורית, היא דורשת את הפסקת הבנייה בהתנחלויות; קבלת סיוע נרחב מצד מדינות ערב; כינון כוח בין-ערבי שיסייע לה להשיב את השליטה ברצועה; תמיכה ייחודית במנגנוני הביטחון שלה לשם תשלום משכורות ושיפור יכולות; וכן שחרור כל כספי הסילוקין על-ידי ישראל. כל זאת, תוך נכונות לכונן מנגנון סוציאלי שיתמוך במשפחות המחבלים, ולפיקוח ערבי על מערכת החינוך ודה-רדיקליזציה של התכנים בה.
ירדן, איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו: בירכו על המתווה ומוכנות להירתם לשיקום רצועת עזה בהמשך. דרשו מהרשות הפלשתינית ליישם את הרפורמות והביעו מוכנות לסייע לה בכך, אך דחו את הבקשה לשלוח כוחות לרצועת עזה והציבו שלושה תנאים לכך: הפסקת הלחימה ברצועה; הרשות הפלשתינית תזמין אותן (ולא ארה"ב או ישראל) להשתלב בייצוב הרצועה לאחר שתוכיח מוכנות וכשרות לנהל את האזור; ישראל תתחייב להפסיק את ההתקפות הצבאיות ברצועה.
רוסיה: הסתייגה מהמתווה. משום שהיא מעוניינת שתשומת הלב העולמית תופנה למזרח התיכון ולא למלחמה באוקראינה, שמרה על תיאום הדוק עם אירן וסין והמשך שיתוף הפעולה הצבאי עימן, תוך כינון מנגנון למידה משותף אודות היכולות הצבאיות של ישראל וארה"ב. רוסיה וסין ניסו לצנן ההליכה הסעודית לקראת נורמליזציה עם ישראל וברית ביטחונית עם ארה"ב.
אירופה: תמכה במתווה. נרתמת לסייע לרשות הפלשתינית ביישום הרפורמות הנדרשות ממנה.