דרך אחרת היא למנות אומרי הן לתפקידים בכירים, גם אם בדרך צריך לרמוס מנגנונים האמורים להבטיח מינויים מקצועיים וראויים. ראו למשל את היוזמה להעביר את מינוי נציב שירות המדינה לידיו הבלעדיות של ראש ה
ממשלה. יש לי תחושה שזה לא מתרחש במקרה אחרי שהנציב היוצא,
דניאל הרשקוביץ – ממש לא הלוחמני שבין שומרי הסף – פסל פעמיים את מועמדו של דודי אמסלם למנכ"ל רשות החברות הממשלתיות.
ראו גם את כוונתו של
איתמר בן-גביר למנות את דני לוי
למפכ"ל המשטרה. הרקורד המקצועי שלו רחוק מלהיות דומה לזה של קודמיו, אבל יש לו יתרון גדול: המפגינים בקיסריה טוענים שוב ושוב – ובית המשפט הסכים איתם לא פעם – שהשוטרים של לוי פועלים נגדם באלימות ועוצרים אותם ללא הצדקה. בעיניו של איתמר בן-גביר (שלמרבה האירוניה עשה לא מעט כסף מתביעות על מעצרים בלתי מוצדקים שלו), זה גובר על הכל.
הדבר מעורר חלחלה כאשר זוכרים שהממשלה הזאת עשויה להידרש למנות בקרוב רמטכ"ל וראש שב"כ.
הרצי הלוי ורונן בר אמרו במפורש שיתפטרו בשל אחריותם למחדלי 7 באוקטובר, ובהחלט כך צריך להיות. אבל מי מבטיח לנו שמחליפיהם יהיו האנשים הטובים ביותר והראויים ביותר? נכון,
יואב גלנט הוא ההפך הגמור מאיתמר בן-גביר, והוא גם מכיר היטב את המערכת הצבאית והן בכיריה. אך ההחלטה איננה רק שלו אלא גם של
בנימין נתניהו, שהוא בפועל המחליט היחיד לגבי מינוי ראש השב"כ, אם כי שני המינויים מצריכים את אישור הממשלה.
אז מה יהיו השיקולים של נתניהו, המפחד בכל מאודו מחקירת המלחמה ושבוי בידי בן-גביר ו
בצלאל סמוטריץ? האם לא עדיף שהלוי ובר יישארו ככל הניתן, למרות הכל? התלבטות בלתי פשוטה הניצבת לפתחם, בנוסף לכך שהתפטרותם תסייע לתעשיית הרעל של נתניהו לגלגל עליהם את כל האחריות.