1. הדרך היחידה להבטיח שכל מי ששוהה בישראל יזכה להגנת החוק, היא להעניק לכל מי ששוהה בישראל את הגנת החוק. זה אומר: גם רוצחים, גם אנסים, גם פדופילים, גם נאצים - וגם מחבלים. משום שביום שבו מישהו יוכל לשלול ממישהו אחר את הגנת החוק - באותו יום ישראל תפסיק להיות מדינת חוק ותהפוך לאנרכיה אלימה. האחד יחשוב שיש למנוע ממחבלים את הגישה לערכאות, האחר יטען את זה לגבי רוצחי זקנים, ועד מהרה יבוא מי שיאמר את זה על ערבים או על מתנחלים. שלטון החוק חל על כולם כולל כולם - או על-אף אחד.
במחבלי הנוח'בה צריך לטפל בכל החומרה - במסגרת החוק. עמדתי כאן פעמים רבות על הקשיים בנושא זה, הגורמים לכך שגם בתחילת החודש ה-11 למלחמת חרבות ברזל עדיין לא ברור האם וכיצד ואיך והיכן ומתי הם יועמדו לדין. המחוקק קבע מספר הסדרי ביניים, הכוללים החמרה ניכרת בנוגע למפגשיהם עם עורכי דין ולאופן בו יוארכו מעצריהם. שירות בתי הסוהר קבע שתנאי מעצרם יהיו החמורים ביותר שמאפשרות התקנות. כל זה - בסדר גמור, כי הדברים נעשו כחוק ובלא לעבור את הגבול המפריד בין מדינה לארגון טרור, את הקו הברור שבינינו לבינם.
מותר לארגוני זכויות אדם, מותר בעצם לכל אזרח בישראל, לטעון שתנאי המעצר של מחבלי הנוח'בה קשים מדי. במדינה דמוקרטית מאזינים גם לטיעונים הנשמעים מקוממים; בדיוק לזה נועד חופש הביטוי. במדינה דמוקרטית ניתן לפנות לבית המשפט בתביעות הנשמעות מקוממות; בדיוק לזה נועדה זכות הגישה לערכאות. במדינה דמוקרטית המשטר משיב לטענות המופנות אליו ובית המשפט מכריע; בדיוק לזה נועדו בתי המשפט. טלו אחד מבין רכיבים אלו - ושוב אין המדובר במדינת חוק דמוקרטית.
2. יש עוד זכות יסוד במדינה דמוקרטית: הזכות למחות ולהפגין, במיוחד נגד הממשלה, במיוחד בזמנים רגישים, במיוחד בנושאים טעונים. אחד המאפיינים הבולטים ביותר של מדינות רודניות הוא שלילתה של זכות זו ואף שימוש באלימות - לעיתים קטלנית - כלפי מי שמבקשים לממש אותה.
אלא שאין זכויות מוחלטות. אף זכות אינה מוחלטת. הזכות לחיים אינה מחייבת את המדינה להפסיק לממן תרבות ולהעביר את כל הכסף לסל התרופות. הזכות לשוויון אינה מחייבת כל משרד ממשלתי להעסיק עולים או חרדים ביחס ישיר לחלקם באוכלוסייה. חופש הביטוי נסוג מפני איסורי לשון הרע והגנת הפרטיות. והזכות להפגין אין פירושה שניתן לעשות זאת בכל מקום ובכל זמן - כולל בבית המשפט העליון.
המגבלות על הזכויות חלות על כולם בשווה. משום שאם נתחיל להחריג, עד מהרה כולם יהיו חריגים. מי רוצה למנוע ממשפחות שכולות להפגין? מי יכול לומר למשפחות חטופים "אסור לכן למחות"? מי מסוגל לצאת נגד נכים המוחים על פגיעה בזכויותיהם? או נגד עולים החשים מקופחים? או נגד נשים מוכות? או נגד מי שמציל חיי אדם ואינו יכול להתפרנס בכבוד? או נגד מי שדורש חופש פולחן? אחת משתיים: או שהרשימה של בעלי הפטורים תהיה ארוכה עד אין קץ, או שהיא לא תהיה קיימת בכלל. או שהכללים לא יחולו על איש, או שהם יחולו על כולם.
3. בבית משפט לא מפגינים. אלו כללי ההתנהגות החלים בישראל מאז ומעולם, ולמיטב ידיעתי - בכל המדינות המתוקנות. לא מנסים להשפיע על שופטים, לא מנסים להלך אימים על עדים, לא מנסים לנקום בנאשמים, לא מנסים להטריד עורכי דין. זה אסור מחוץ לבית המשפט, קל וחומר - בתוך בית המשפט עצמו. בבית המשפט כולם שווים בפני החוק ולא ניתן לאפשר שצד אחד יזכה בתמיכה או שצד אחר יספוג גינוי. המקום להביע דעה הוא מחוץ לבית המשפט, כפי שנעשה בישראל דרך שגרה.
בית המשפט חייב להגן על עצמו ועל המערכת בתוכה הוא פועל, משום שבכך הוא מגן על הנזקקים לשירותיו - דהיינו, על כולנו. מי שתוקף שופט - צריך להישלח לכלא. מי שמנסה להטות את הדין בעדות שקר או במסמך מזויף - צריך להישלח לכלא. מי שמשבש את הדיון בכל צורה שהיא - צריך לכל הפחות להיות מורחק ממנו מיד; במקרים המתאימים יש למצות עימו את הדין. וגם כאן, אם נתחיל לסנן בין הפרעה מותרת להפרעה אסורה - נגיע עד מהרה למצב בו יהיו רק הפרעות מותרות.
אתמול (7.8.24) היו אלו מוחים נגד מחבלי הנוח'בה, וליתר דיוק - נגד עצם הדיון בעתירה בנוגע לתנאי מעצרם. קל מאוד להזדהות איתם ולומר: תנו להם לפרוק את אשר על ליבם. אבל מה היינו אומרים, אילו המחאה הייתה נגד מעצר מחבלים? מן הסתם: "תיכנסו בהם". מן הסתם הייתה קמה צעקה: איך זה שהם לא סולקו מיד ובכוח, איך זה שהם לא נעצרו. עם יד על הלב, כמה מאיתנו לא היו חושבים כך?
הלב יוצא אל המשפחות השכולות ומשפחות החטופים, אך השכל מחייב לומר: מעשיהן היו פסולים. מה עוד, שיש סימנים לכך שההפרעות היו מכוונות ומתוכננות, אולי גם בשל העובדה שהדיון שודר בשידור חי. התגובה של השופטים ומשמר בתי המשפט להתפרעות הייתה רכה ומכילה - אולי רכה מדי ומכילה מדי. תגובה שכזאת כלפי ראשוני חוסמי הכבישים והצמתים הובילה לכך שפגיעה זו בסדר הציבורי הפכה לנורמה. אסור ששיבוש הליכי משפט - וזה בדיוק מה שקרה אתמול - יהפוך גם הוא לנורמה. בפעם הבאה, התגובה חייבת להיות נחושה בהרבה - עם כל הכאב שבדבר.