האם בית המשפט יכול להוות כלי לשינוי חברתי? ואם כן, האם עליו לעשות זאת? ואם כן, באיזו מידה? שאלה רבת משקל שאין לה תשובה חד-משמעית במדינה דמוקרטית. מצד אחד, את פני החברה צריכים לשנות מי שמשתייכים אליה - דהיינו הציבור באמצעות נציגיו הנבחרים, כך שהמלאכה נתונה בידי המחוקק. מצד שני, לעיתים המחוקק אינו פועל כלל או במהירות הראויה, משיקולים פוליטיים או אחרים, ואזי מתבקש בית המשפט לתת מזור לעוול נקודתי - וזו הרי חובתו.
שאלה זו עולה למקרא ספרה החדש של שופטת בית המשפט העליון, דפנה ברק-ארז, "תקדימיוֹת: נשים קובעות תקדים במשפט הישראלי". 86 פסקי דין של בית המשפט העליון (ועוד אחד מתקופת המנדט) נסקרים בספר, מאז 1952 ועד 2022. המשותף להם, או לפחות לרובם המכריע: מאבקן של נשים לשוויון.
יש מקרים בהם דרישה זו היא גלויה וברורה: כאשר אליס מילר ביקשה להתקבל לקורס טיס, כאשר לאה שקדיאל רצתה להיבחר למועצה דתית, כאשר אורית גורן דרשה שכר שווה. ויש כאלה בהם השאיפה לשוויון של אישה מוחלשת היא תוצר לוואי של הדרישה הישירה: כאשר נעמי שטיין נאנסה וההגנה ביקשה לקעקע את אמינותה, כאשר סיגלית רוזנצוויג-מויסה חסרת-הכל ביקשה שלא לנתק את החשמל בביתה, כאשר סטודנטית ביקשה למנוע ממרצה ומאהב לשעבר לפרסם ספר חושפני.
כפי שמציינת ברק-ארז בהקדמה לספר, חלק מפסקי הדין יכלו בה במידה להינתן גם בעניינם של גברים, אך לטעמה - גם הללו נובעים, ולו מתחת לפני השטח, מאפליה של נשים או ממעמדן הנחוּת בהיבטים רבים של חיי היום-יום. אין זה סוד, שגם בישראל של 2024 - מדינה מערבית מפותחת, בה נרשמה התקדמות ניכרת בשוויון בין המינים - נשים עדיין משתכרות פחות, מגיעות פחות לעמדות בכירות והן חשופות במידה גדולה בהרבה לעבירות מין ואלימות. לכן, יש ממש בטענה שכאשר מקדמים את השוויון בכלל - יש בכך תרומה מיוחדת למעמדן של הנשים.
לא כל המקרים הוכרעו לטובת הנשים, ואנו נוסיף: לא כל פסקי הדין שמתארת ברק-ארז יהיו מוסכמים על הכל. יש שיטענו, כי בית המשפט העליון היה ליברלי מדי בעשורים האחרונים, במיוחד בהכירו בתאים משפחתיים חד-מיניים ובזכויות להט"בים, ובהעניקו העדפה לתפיסות חילוניות על פני אלו הדתיות-מסורתיות. בהתחשב במתכונת בה נכתב הספר, ועליה נעמוד מיד, ברק-ארז אינה מתמודדת עם ביקורת זו - גם אם נשמעה בזמן אמת. ייתכן שיש מקום לכתיבה שתאתגר את התפיסות הליברליות בהן תומכת ברק-ארז, ואשר באו לידי ביטוי גם בפסקי הדין שלה עצמה שכמה מהם מוזכרים בספר.
ברק-ארז בחרה במתכוון בכתיבה בלתי-אקדמית ובלתי-"משפטנית" הפונה לקהל הרחב. הסקירות קצרות מאוד (בין שניים לחמישה עמודים) - ותמצות הוא תמיד מלאכה קשה בהרבה מאשר הרחבה - וכתובות בלשון מובנת לכל קורא משכיל. זהו יתרון משמעותי בעידן בו רבים מתיימרים לדבר על פסקי דין, אך מבלי לקרוא אותם ומבלי להבין אותם. זה כמובן אינו מבטיח שהדיבור על משה קצב, פרשת הביציות של בני הזוג נחמני או האימהות הכפולה של ליאת משה ודנה גליסקו יתבסס על העובדות כהווייתן, אך לפחות יש תקווה כזאת.