האם פניה של ישראל להפסקת אש ועסקת חטופים בחזית הדרום, היכולה גם להרגיע את חזית הצפון ולמנוע מלחמה איזורית? או שמא נמשיך להתבוסס עד אין קץ ברצועת עזה, החטופים המעטים שנותרו בחיים יגוועו במנהרות, הצפון יישאר נטוש ומאוים, וכל ישראל תהיה על הכוונת של אירן ושלוחיה? זו הבחירה האמיתית לקראת פסגת דוחא (15.8.24). להפסקת אש יש סכנות משלה, אבל כל ראשי מערכת הביטחון אומרים שניתן להתמודד עימן. לעסקת חטופים יש מחיר כבד מנשוא, אך כל המעורבים במו"מ אומרים שצריך לשלם אותו. יש לנו מענה לאיומים של אירן וחיזבאללה, אך הסכנות ברורות ומיידיות. יתרה מזאת: הסכם כעת יכול גם להוביל ליצירת ברית חסרת תקדים נגד אירן, שהיא-היא האיום הקיומי של ישראל. אם השיקולים של בנימין נתניהו היו אך ורק ענייניים, אם לנגד עיניו הייתה אך ורק טובת המדינה – ההכרעה הייתה ברורה. אבל נתניהו חושב גם ואולי בעיקר ואולי רק על הישרדותו הפוליטית, וכך הוא מושך ומורח ודוחה ומזגזג. לכן, בצורה רודנית ופסולה בתכלית, הוא אינו מעלה את העסקה להצבעה בקבינט ובממשלה – כי הוא יודע ששם יש לה רוב גדול. לכן, תוך התעלמות מוחלטת מעקרונות יסוד של משטר דמוקרטי, הוא מוסר את מפתחות המדינה לידי מיעוט קיצוני והזוי. וישראל שוקעת עוד יותר במצב החמור ביותר בתולדותיה, ומספר החטופים שיחזרו בחיים יורד ויורד, ותושבי הצפון ממשיכים לגלות מבתיהם וכולנו מצפים למהלומה האירנית.

מה שיקרה בפסגת דוחא הוא גם בעל משמעות דיפלומטית מרחיקת לכת. כאמור, הפסקת אש בדרום יכולה להיות הצעד הראשון לעבר המהלך שישנה את פני המזרח התיכון: ברית גלויה בין ישראל, ארה"ב ומדינות ערב המתונות בראשות סעודיה אל מול אירן וציר הרשע שלה. זה בדיוק מה שיחיא סינוואר רצה לטרפד, וכעת נדמה כאילו ישראל החליטה לאמץ את אותה עמדה. נכון, ברית כזאת כרוכה בהסכמה ישראלית להקמת מדינה פלשתינית. נכון, מדינה פלשתינית תהיה מסוכנת ועלולה להפוך לבסיס אירני. נכון, אין כיום עם מי לדבר בצד הפלשתיני, ואחרי 7 באוקטובר – גם לא בצד הישראלי. אבל תקראו היטב בין השורות. לפי כל הדיווחים, סעודיה תסתפק באיזושהי אמירה כללית על פתרון שתי המדינות. בלי התחייבות, בלי לוח זמנים, בלי כניסה לפרטים. כי גם מוחמד בן סלמן מכיר היטב את המצב ויודע שזה לא יקרה בעתיד הנראה לעין; הוא צריך אליבי פנימי וחיצוני לעסקה, שגם תיטיב מאוד עם ארצו. תזכורת: בנימין נתניהו הסכים בשנת 2009, בנאום בר-אילן, לפתרון שתי המדינות. בנימין נתניהו ידע היטב לפני שנה במה כרוכה העסקה הגדולה עם סעודיה וניסה לקדם אותה. גם עכשיו הוא יכול להגיד משהו כמו: את עמדתי העקרונית הבעתי כבר לפני 15 שנה. מי שירצה, ישמע בזה חזרה על אותה הסכמה. מי שירצה, יאמר שהרבה דברים ישתנו מאז. אבל נתניהו מפחד מאיתמר בן-גביר הרבה יותר מאשר מסינוואר, ומבקש לרצות את בצלאל סמוטריץ' הרבה יותר מאשר את ג'ו ביידן. עוד מילה על היחסים עם ארה"ב: עמדתי שוב ושוב על כך שנתניהו החריב את התמיכה הדו-מפלגתית בישראל ובכך מסכן את קיומה של המדינה. סירוב כעת להפסקת אש במתווה ביידן יהיה יריקה נוספת בפרצופו של הממשל הדמוקרטי, אל מול סיכוי ממשי שהסגנית הנוכחית תהיה הנשיאה הבאה. וזה אחרי שהיו מספיק אידיוטים בממשלה ובקואליציה שבכפיות טובה בל-תיאמן מתחו ביקורת על ארה"ב לאורך המלחמה. זה קרה אפילו השבוע: בכמה מקומות יכולתם לראות טענה על כך שהנשק ב-20 מיליארד דולר שאישרו אנתוני בלינקן ולויד אוסטין יגיע רק בעוד כמה שנים, ולא מיד. וזה בהתעלם מכך שלוקח זמן לייצר מטוסים וטילים. זה בהתעלם מכך שבארה"ב – עד כמה שהדבר יישמע מוזר לאוזניים ישראליות – יש תכנון ארוך טווח ויש התחייבויות אחרות. וזה בהתעלם מכך שההודעה נמסרה בשיא המתח מול אירן ובמקביל לתגבור כוחות אדיר של ארה"ב להגנת ישראל. באמת אין גבול.

דש מעילו של בנימין נתניהו, שכידוע איש לא העז לגעת בו לפני אסון מירון ולפני 7 באוקטובר, כבר אמור להיות מרוט לחלוטין מרוב משיכות בתחום הכלכלי. עיתונאים, פרשנים, מומחים, פקידים בכירים, שרים בהווה ובעבר, ראשי המשק, חברות הדירוג הבינלאומיות – כולם צועקים וזועקים ומתריעים ומתחננים יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, חודש אחרי חודש, ועוד מעט שנה תמימה: המשק מופקר! הכלכלה קורסת! הנזק אדיר! במשרד האוצר יושב בחיבוק ידיים השר הגרוע ביותר בתולדות המדינה, ומספר לכולנו שהמשק חזק והכלכלה מתפקדת והכל יהיה בסדר כאשר המלחמה תסתיים. ואז, אותו בצלאל סמוטריץ' דורש להימנע מהפסקת אש בדרום, להרחיב את המלחמה בצפון ואולי גם לצאת למלחמה איזורית. כזה שילוב של בורות שחצנית והפקרות זדונית – דומני שמעולם לא ראינו, ודאי לא מצד מי שאמור להחזיק בהגה של כלכלת ישראל. שיהיה ברור: ניצחון מוחלט, עם או בלי מרכאות, איננו שווה דבר אם המשק מתמוטט. האומץ של הלוחמים לא יספיק אם לא יהיה איך לשלם תמורת הנשק. ההקרבה של חיילי המילואים תהיה לשווא אם יקרסו כלכלית. אויבינו לא יורתעו אם יידעו שאנחנו לא מסוגלים לגייס מימון לבתי החולים ולשירותי הכיבוי. היתרון שלנו על המבקשים להשמידנו יאבד אם משקיעים ידירו רגליהם מכאן. ובמשפט אחד: החזית הכלכלית חשובה לא פחות מאשר החזית הביטחונית. ומה עושה סמוטריץ? כלום ושום דבר. הדיונים על תקציב המדינה אמורים היו להתחיל היום, לפי לוח הזמנים שקבעה הממשלה. אז היו; מה יש למהר? והתקציב שמדברים עליו בסביבתו אינו כולל את המיסים הדרושים ואין בו קיצוצים ובוודאי שאין בו סגירת משרדים מיותרים. ומה עושה מי שהפקיר בידיו את כלכלת המדינה? כלום ושום דבר, ורק מהדהד את הטענה הכוזבת לפיה המצב ישתפר מיד כאשר המלחמה תסתיים (וגם הוא אינו עושה דבר כדי לסיים אותה).

ראש ממשלה ששם בראש סדר היום שלו את חובותיו הבסיסיות ביותר כלפי הציבור, לא היה ממנה את בצלאל סמוטריץ' לשר האוצר ובוודאי שלא היה ממנה את איתמר בן-גביר לשר לביטחון לאומי. הוא גם לא היה נותן למיעוט סחטני להמשיך לחמוק מכל שירות שהוא – צבאי, לאומי, קהילתי – בעיצומה של מלחמה, אחרי מאות הרוגים ועם מחסור של אלפי חיילים. הוא גם לא היה מאפשר להעלות מחדש על סדר היום תוכניות להפיכה משטרית, שקרעו את הציבור והכניסו אותנו למלחמה חלשים מאי פעם – פנימית וחיצונית. אבל הפוליטיקה היא השיקול מספר אחת של בנימין נתניהו. ולכן הוא אינו מכופף את ידו של סמוטריץ' ואינו מאלץ אותו להכין מיד את התקציב ולכלול בו את הצעדים הדרושים. ולכן הוא מאפשר לבן-גביר לצפצף עליו ולשנות בבריונות את הסטטוס-קוו בהר-הבית בעיתוי הכי רגיש שיש. תזכורת: בן-גביר אמר שהוא משנה את המצב, נתניהו הבהיר שזה לא כך, ובן-גביר שב ואמר שדווקא כן – ושם זה הסתיים. ולכן הוא משלים עם מצב בו רק כמה עשרות חרדים טורחים להגיע ללשכות הגיוס, בעוד מנהיגיהם דורשים ממנו להתעלם מפסיקת בג"ץ ומחוות הדעת של היועצת המשפטית לממשלה ולהמשיך לשלם מיליארדים על חשבון הציבור למשתמטים ולמשפחותיהם. עוד נקודה בתחום הפוליטי. על פניו, אם נתניהו ויואב גלנט אינם מסתדרים וגלנט מותח ביקורת פומבית על נתניהו – מן הראוי לפטר אותו. אבל אחרי שנתניהו ניסה לפטר את גלנט משום שמילא את חובתו והתריע (בצדק!) מפני הסכנות הביטחוניות של ההפיכה המשטרית, וכאשר אנחנו יודעים שאצל נתניהו זה קודם כל פוליטיקה ואחר כך פוליטיקה ובסוף מדי פעם קצת שיקולים ענייניים – מהלך כזה ייתפס מיד כנגוע בשיקולים זרים, בעיצומה של מלחמה.

רוח רעה של גזענות שוררת בצמרת הישראלית. אמרתי ואני אומר זאת שוב: ההשתוללות סביב חקירת החשדות להתעללות בעצורים בשדה תימן, נובעת מתפיסה גזענית לפיה יש חוק אחד ליהודים וחוק אחר לערבים, שאין מצב בו יהודי פגע בערבי, ושאם זה קרה – אז זה לא קרה. הגזענות הזאת מובילה למחזות פסיכיים, בהם אישים בשלטון – ותועמלנים של בנימין נתניהו – משתלחים בפרקליטה הצבאית הראשית, יפעת תומר-ירושלמי, ומציגים אותה כעוכרת ישראל הרודפת את חיילי צה"ל. טירוף מוחלט. אותה רוח של גזענות הובילה לכך שכאשר מתנחלים תקפו כמה ערביות ישראליות שנקלעו בטעות למאחז שלהם – היו מי שמיהרו לנקות אותם מכל אשמה ואפילו להצדיק אותם. אותה רוח של גזענות היא המובילה לקביעה, לפיה ככלל אין אלימות של מתנחלים כלפי ערבים, גם כאשר זו מתועדת ואפילו כאשר יש מעצרים וכתבי אישום. אותה רוח של גזענות מובילה לניסיון לטהר יהודי שרצח ערבים באכזריות שאין דוגמתה, וזאת תוך הטחת שקרים בוטים בשב"כ ובבית המשפט. החברה הישראלית של 2024 צריכה להכריע לאן פניה מועדות. האם היא רוצה להפוך למקום בו יהודים רודפים ערבים בצורה בה יהודים נרדפו בימים אפלים. האם היא רוצה להצטרף למדינות בהן הימין הקיצוני משתולל ובוזז ושורף – כולל נגד יהודים וישראלים. או שמא היא תחזור לערכי היסוד היהודיים, אשר נחקקו בתורה, עוצבו בידי הנביאים ונקבעו בידי החכמים. לערכים הקבועים במגילת העצמאות שלה, באמנות הבינלאומיות עליהן חתמה, בחוקים אותם העבירה. לנוכח זהותם של האוחזים בהגה השלטון, הבחירה כלל אינה מובנת מאליה.

השנה היה קשה במיוחד לקרוא את מגילת איכה בתשעה באב. יותר מדי פסוקים בה נשמעו אקטואליים עד כדי דמעות: "היו צריה לראש", "וייצא מבת ציון כל הֲדָרָהּ", "היו בנַי שוממים כי גָבר אויב", "בתולותי ובחורַי הלכו בשבי", "מחוץ שיכלה חרב בבית כמוות", "השיב אחור ימינו מפני אויב", "פצו עלַיִך פיהם כל אויבַיִך... אך זה היום שקיווינוּהוּ מצאנו ראינו", "בתולותי ובחורַי נפלו בחרב", "פחד וָפָחַת היה לנו", "קלים היו רודפינו מנשרי שמים, על ההרים דְלָקוּנוּ, במדבר ארבו לנו", "נחלתנו נהפכה לזרים בתינו לנוכרים", "נשים בציון עינו, בתולות בהרי יהודה", "פני זקנים לא נֶהְדָרוּ", "נהפך לאֵבל מְחוֹלֵנוּ". וזה לא רק המגילה. כאשר מסתכלים בדברי הנביאים שקדמו לחורבן, מצטיירת תמונה ברורה ביותר: החטאים בין אדם למקום והריקבון בין אדם לחברו התחילו בצמרת הכי גבוהה – אצל המלכים, השרים, השופטים, העשירים. זה מה שמתאר ישעיהו בפרק א' המפורסם, אותנו קראנו בשבת שעברה. זה מה שמתאר ירמיהו לאורך ספרו. זה מה שמתאר יחזקאל בחזיון עבודת האלילים בבית המקדש. המקדש הוקם בזכותו של דוד, המלך הצדיק ביותר, ובידי שלמה, המלך החכם ביותר; הוא נחרב בגלל מנשה, המלך החוטא ביותר, ובגלל צדקיהו, המלך החלש ביותר. 2,610 שנים אחרי חורבן הבית הראשון ו-1,954 אחרי חורבן הבית השני, מנהיגי ישראל ניצבים בפני הכרעה היסטורית, שעלולה להיות מה שיבדיל בין חורבן לבניין, בין הריסה לשיקום, בין קריסה לגאולה. האם הם רוצים להידמות למנהיג כפי שמתארים משה רבינו, שמואל הנביא, ושלמה בספר משלי; או שהם רוצים להיראות כמו מה שמספרים נביאי החורבן. האם הם רוצים להיזכר כמו דוד, חזקיהו ויאשיהו – או שמא כמו מנשה, אחז וצדקיהו. אין הכרעה חשובה מזו, והיא אשר תוביל לכל האחרות.