מאז מתקפת 7 באוקטובר ניצבים מנהיגי העולם הערבי בפני אתגר מורכב: מצד אחד, משטרים ערביים מתונים במדינות וביניהן מצרים, ירדן, מרוקו, איחוד האמירויות וסעודיה, סולדים מדרך "ההתנגדות" של חמאס ומזיקתו לציר האירני, מייחלים לסילוק שלטון הארגון ברצועה ומזדהים בכך – גם אם בחשאי – עם יעדי המלחמה של ישראל. מנגד, עמדות ברוח זו כמעט שאינן מתווכות לדעת הקהל הערבית, כאשר השיח הגלוי הרווח כלפי חמאס נותר אוהד בעיקרו. כתוצאה מכך, בשעה שחמאס מתמודד עם לחץ צבאי רציף מצד ישראל, הוא אינו חשוף די הצורך ללחץ ערבי ציבורי מקביל. מציאות זו מאפשרת לארגון לפעול בתחושה שיש לו מעטפת תמיכה ברחוב הערבי, ומחזקת את דבקותו בהצבת תנאים נוקשים לשחרור החטופים ולסיום המלחמה, ואת אמונתו ביכולתו לשרוד כשחקן רלוונטי ולגיטימי לאחריה. למעט איחוד האמירויות ובחריין, מדינות ערב לא גינו רשמית את מתקפת 7 באוקטובר או את חמאס שיזם אותה. במצרים, למשל, חמאס מוצג תדיר כארגון התנגדות לגיטימי, הנאבק מאבק צודק, גם אם חסר תוחלת, בכיבוש הישראלי. דוברים מצרים רשמיים וסמי-רשמיים נוטים להתעלם מהזוועות שביצע הארגון ב-7 באוקטובר ומניצולו את האוכלוסייה העזתית כמגן אנושי להמשך שרידותו, ובוחרים להתמקד בביקורת על ישראל. המסר המעוות המשתמע מכך הוא שישראל – ולא חמאס – היא הגורם התוקפן והאחראית לפרוץ המלחמה, להרג הנרחב ולסבלם של תושבי רצועת עזה. עמדות ערביות ברוח זו ניכרות לכל אורך המלחמה. כך למשל, פגיעות בילדים ובנשים בישראל – בניגוד לפגיעות בנשים וילדים ברצועה – אינן מוקעות. ההתנקשות בחייו של ראש הלשכה המדינית של חמאס, איסמאעיל הנייה, גררה גינויים ערביים חריפים נגד ישראל ולא הוצגה כמלחמה מתחייבת בראש ארגון טרור. היא הוגדרה על-ידי מצרים כ"הסלמה מסוכנת", על-ידי ירדן כ"פשע", ועל-ידי סעודיה כ"הפרה בוטה של ריבונות אירן". יתרה מכך: מירב הלחץ הערבי הגלוי להתגמש למען השגת הפסקת אש מופעל על ישראל ולא על חמאס (גם אם מאחורי הקלעים מועברים לארגון ממצרים וקטר מסרים תקיפים יותר). טון ערבי נוקב יותר כלפי חמאס נשמע, לעיתים, מצד יריביו הפנים-פלשתינים בעזה וברמאללה. הסיבות להימנעותן של מדינות ערב מהגברת לחץ פומבי על חמאס הן: חשש מדעת הקהל הביתית, בפרט במדינות שבהן מעמד המשטרים בתחושת סכנה עקב אתגרים כלכליים ודמוגרפיים; רצון לשמור על עמדת תיווך שלא תיתפס "פרו-ישראלית" (במיוחד במקרה מצרים); סנטימנט היסטורי של איבה לישראל בקרב גורמי מפתח באליטות השלטוניות; אי-בהירות אשר לכוונות ישראל ביום שאחרי המלחמה והחשש שהיא חותרת לכיבוש הרצועה ולהחלת ממשל צבאי עליה; ספקות לגבי יכולתה של הרשות הפלשתינית לשלוט ברצועה במקום חמאס. בנוסף, דאגתן של מדינות ערביות מפגיעה ביחסיהן עם הפטרוניות האזוריות של חמאס – קטר, טורקיה ואירן – מצמצמת את מרחב הגמישות הרטורית שלהן. ואולם, כפי שהוכח בעשרת החודשים שחלפו מאז פרוץ המלחמה, העמדה ה"רכה" כלפי חמאס אינה משרתת את האינטרס הערבי הבסיסי בהשגת הסכם הפסקת אש בת-קיימא, בתנאים שעשויים להיות מקובלים גם על ישראל. הסכם כזה יסלול את הדרך לסיום המלחמה, יבלום את מגמת הנזקים ההומניטריים, הכלכליים והביטחוניים הנצברים, הנגרמים לפלשתינים ולמדינות ערב בעטיה, ויסייע במניעת הסלמה מסוכנת בין ישראל לחיזבאללה ולאירן, שעלולה להידרדר למלחמה אזורית. יתרה מכך, בידוד ודה-לגיטימציה של חמאס ימצבו את הרשות הפלשתינית כחלופה שלטונית, ויקשו על התאוששות חמאס והפרויקט האיסלאמיסטי ברצועת עזה בפרט וברחבי האזור בכללותו.