השופטת: מירב דניאל-בונן, בית משפט השלום בנתניה
המועד: יום ראשון, 11.8.2024, שעה 08:30
הנושא: תביעות קטנות
ספוילר: אל תצפו לקרוא הפעם על דיונים של ממש. השופטת מירב דניאל-בונן לא יכלה לקיים כאלה, כי בזמן בו ישב המדור באולמה - לא היה אף תיק בו הגיעו שני הצדדים. כבר יצא לנו להציע להפעיל מזכירות פרואקטיבית בתיקי תביעות קטנות: הצדדים אינם מיוצגים ואינם רגילים להופיע בבית המשפט, ולכן תזכורות יום לפני כן - כמו שנעשה דרך קבע, למשל, בקופות החולים - יכולות להועיל מאוד ולמנוע היעדרויות.
התיק הראשון קבוע לשעה 08:30 ודניאל-בונן נכנסת בדיוק בזמן. רק התובעת נמצאת, ודניאל-בונן מסבירה לה: "אנחנו צריכים להמתין לה [לנתבעת] רבע שעה לפני שאני אתן פסק דין אם היא לא תתייצב". התובעת: "אני יכולה בינתיים לומר?" דניאל-בונן: "לא, רק בנוכחותה, אחרת זו עילה לפסילה". בעלה של התובעת שואל האם הוא יכול לומר משהו, ודניאל-בונן משיבה: "לא, רק כשיתחיל הדיון".
בשעה 08:44 שולחת דניאל-בונן את בתה של התובעת לבדוק מחוץ לאולם האם הנתבעת הגיעה; התשובה שלילית. דניאל-בונן מכניסה לפרוטוקול את היעדרות הנתבעת ופונה לתובעת: "תעמדי בבקשה. בוקר טוב", מזהירה אותה לומר את האמת ו"אם אתה לא מבינה דבר מה - תגידי לי. אחרי שקראתי את מה שכתבת ואת כתב ההגנה, יש לכאורה סתירה בגרסאות. לכן אני רוצה שתספרי לי בדיוק מה קרה. היא טוענת שזה סיפור אחר לגמרי, וחשוב לי לשמוע".
התובעת מבקשת שבתה תדבר בשמה, דניאל-בונן: "אם היא נהגה, היא צריכה לדבר". הבעל: "אנחנו לא בקיאים בהליך". דניאל-בונן: "הכל בסדר, בשביל זה אני פה". התובעת מסבירה שהרכב רק רשום על שמה, דניאל-בונן מאפשרת לבת לדבר ו"בואי תאמרי לנו מה קרה. קודם כל, את נהגת ברכב. היה איתך עוד משהו? את יצאת מהחניה? הבנתי. והיא [הנתבעת] נסעה אחורה ופגעה בך".
דניאל-בונן פונה לשניים היושבים בקהל: "סליחה, בבקשה לא לדבר. אם אתם רוצים לדבר - הדיון שלכם מתחיל בעוד רבע שעה. אתם יכולים לדבר בחוץ". היא חוזרת לבתה של התובעת: "לגבי הנזקים - אני מבינה שאת לא בקיאה בזה אלא האבא". כעת הוא מעיד, ודניאל-בונן מדקדקת בפרטים: "תאמר לי, מבחינת הנזקים - ראיתי בדוח השמאי 5,888 שקל נזקים ישירים ושכר טירחה השמאי 700 שקל. אז איך הגעתם לסכומים שאתם תובעים? 7,300 שקל - שלא נפספס שום דבר". האב מסביר שהוסיפו הוצאות וטרחה.
האב שואל אם הוא יכול להוסיף פרטים ודניאל-בונן תוהה: "בנוגע למה? לא היית בתאונה". לדבריו, הוא שוחח עם הנתבעת. "היא הודתה גם בפניך או גם בפני בתך?", מבררת דניאל-בונן . לבת: "היא הודתה בפנייך בזמן אמת? מצוין, תודה לך. זו כנראה הסיבה שלא התייצבה. אני מבינה מהכתובים שהיא רצתה לשלם והביטוח הורה שלא". האב: "פניתי לביטוח". דניאל-בונן: "זה לא עזר ולכן אתם פה". דניאל-בונן מכתיבה פסק דין, מקבלת את התביעה ומסיימת: "כל טוב לכם, בריאות".
"הוא הגיש את התביעה במקום הלא-נכון"
בתיק השני - סכסוך שכנים - הגיע רק הנתבע. "מישהו ראה אותו בחוץ במקרה?", מחפשת דניאל-בונן את התובע. הנתבע אומר שכלל אינו יודע איך התובע נראה; מתלווה אליו עורך דין, האומר שהוא מכיר את הנתבע. "יש עוד חמש דקות, אז נחכה לו", אומרת דניאל-בונן . היא חוזרת ב-09:15 בדיוק: "אשתך איננה פה. למה הם תבעו אותה? גם לא ראיתי בכתב ההגנה התייחסות לזה". יש לנתבע תשובה שאין מה להתווכח עליה: "היא נפטרה לפני ארבע שנים".
דניאל-בונן: "אני משתתפת בצערך". היא מזכירה בחיוך לעורך הדין הנלווה לנתבע, אותו זיהתה, שאינו יכול להתערב בדיון; "הוא מודע לזה". כאשר דניאל-בונן מזהירה את הנתבע, עורך הדין אומר לו לעמוד - אבל דניאל-בונן ערה לכך שמדובר באדם מבוגר הסובל ממוגבלות: "הוא לא צריך לעמוד. כל מה שכתבת בכתב ההגנה היא נכון? מה קרה עם התביעה הכספית שהגשתם לממונה על בתים משותפים?" דניאל-בונן מכניסה לפרוטוקול את מספר התביעה וממשיכה: "היא הוגשה ב-7.2.24. מה קרה מאז? האם ניתן צו מניעה? התקיים דיון?"
הנתבע: "אני יכול להתחיל מהתחלה?" דניאל-בונן: "לא. קראתי הכל ויש לי שאלות מאוד ממוקדות. אתה אומר שלא ראית מעולם את התובע ואיך לך מושג איך הוא נראה?" הנתבע מסביר ודניאל-בונן חותכת: "בכל מקרה, אם הוא היה פה זה היה מצוין, אבל אין לי סמכות לדון בתביעה קניינית על בעלות. בית משפט לתביעות קטנות לא דן בעניינים של קניין ומקרקעין. לכן הוא הגיש את התביעה במקום הלא-נכון. גם אם הוא היה מתייצב, הייתי דוחה את התביעה. הוא לא התייצב, ואני אמחק את התביעה וכמובן אחייב אותו בהוצאות".
"אם יש לך, אני אשמח שתראה לי"
דניאל-בונן מכתיבה ברהיטות פסק דין, ומסבירה שהתביעה היא לסעד של פינוי וסילוק יד. "לבית משפט זה אין סמכות עניינית לדון בתביעה זו מכוח סעיף 60(א) לחוק בתי המשפט. זאת ועוד: בית משפט זה לא מעביר את הדיון לבית משפט אחר, לנוכח העדר התייצבותו של התובע". היא פוסקת הוצאות בסך 1,000 שקל.
והנה נפתחת הדלת והתובע מגיע, בשעה 09:22 - לדיון שהיה קבוע לשעה 09:00. דניאל-בונן אומרת לו: "יש כבר פסק דין. מצטערת, אדוני, ובכל מקרה קח את הפרוטוקול. לא נגרם כל נזק, אין לי סמכות לדון בתביעה שלך". היא מכניסה לפרוטוקול: "התובע התייצב בשעה 09:22 וטוען כי איחר כי חיכה לרופא לאשתו". התובע גם אומר שקיבל הזמנה לשעה 09:30. דניאל-בונן משיבה שהדיון נקבע לשעה 09:00, בודקת שוב ושואלת האם בידי התובע מצויה ההזמנה; "אם יש לך, אני אשמח שתראה לי". לא, ההזמנה איננה ברשותו. דניאל-בונן: "אנחנו נבדוק את זה במזכירות".
התובע אומר שהוא רוצה דיון נוסף. דניאל-בונן: "אנחנו לא נעשה דיון נוסף. אדוני יישב. אין לבית המשפט הזה סמכות לדון בתביעה שאתה הגשת, כי זו תביעה לבעלות קניינית במחסן ובחניה". היא מסבירה לו מהי סמכות בית המשפט לתביעות קטנות; "בטח לא לצו פינוי וסילוק יד. יכולתי לדחות את התביעה ואז לא היית יכול להגיש אותה שנית. מחקתי אותה ותוכל להגיש אותה לבית המשפט הנכון. מאחר שהגשת למקום הלא-נכון והנתבע היה צריך להגיש כתב הגנה והגיע, חייבתי בהוצאות".
לבסוף היא מכתיבה לפרוטוקול: "בית המשפט מודיע לתובע שניתן פסק דין עקב העדר סמכות עניינית של בית המשפט לדון בתביעה. פסק הדין נמסר לתובע במעמד זה, ולא נדרש כי המזכירות תמציא לו את פסק הדין".
השורה התחתונה: לא ניתן לתת ציונים בשל אופיים של הדיונים. הטיפול של דניאל-בונן בשתי התיקים ראוי לשבח: היא אינה עושה קיצורי דרך, אלא מבררת את העובדות לעומקן לפני שהיא מקבלת ודוחה את התביעות בשל העדר הצד השני. במקרה הראשון חסרה ההבהרה, שבדרך כלל נותנים שופטי תביעות קטנות במקרים כאלה, על כך שיש סיכוי שפסק הדין יבוטל והתביעה תידון, אם הנתבעת תבקש זאת ותחויב בהוצאות.