השופטת: לימור חלד-רון, בית משפט השלום בפתח תקוה
המועד: יום שלישי, 27.8.2024, שעה 08:30
הנושא: תיקים פליליים
"במקום להיות בירח דבש, התחלנו" - מעדכן סניגור את השופטת לימור חלד-רון הנכנסת לאולם בשעה 08:36, בהתייחסו כנראה לתובעת. "גם זה סוג של ירח דבש", מחייכת חלד-רון. תובע אחר מעדכן גם הוא: "הייתה עוד בקשת דחייה". חלד-רון מגיבה בתסכול: "זה תיק ותיק, כבר 30 ימים, אני זוכרת, ישבתי אצלו".
חלד-רון עוברת לתיק בו הצדדים מבשרים על הסדר טיעון עם שוהה בלתי חוקי, ללא הסכמה על העונש. ככל שיכולתי לראות ממקום מושבי, הסניגור קיבל את הסכמת הנאשם להסדר רק באולם עצמו, דקות בודדות לפני הדיון; הוא גם אינו דובר ערבית ונזקק למתורגמן, למרות שבהמשך יתברר שהעברית של הנאשם לא רעה כלל.
חלד-רון מעיינת בתיק: "יש לו עבר פלילי, יש לו [מאסר על] תנאי בר הפעלה. אפשר אולי לדבר ביניכם, שלא נתחיל את היום עם [הכרעה על] עונש?" הסניגור אומר שדיברו ולא הגיעו להסכמה. "למה? מה אתם מבקשים?" מנסה חלד-רון לסייע. היא מכניסה בשם הסניגור את בקשתו לעבור מתיק המעצרים לתיק העיקרי ומתקנת את הקלדנית: "לא מתחילים עם טיעונים לעונש. קודם הוא מודה ויש הכרעת דין". היא גם מקפידה שהמתורגמן יוודא שהנאשם מסכים להסדר. כאשר אנשי יחידת נחשון מדברים ביניהם, חלד-רון ממהרת להשתיק אותם.
"רבותי, יש לי בעיה במחשב", נאלצת חלד-רון לקטוע את הדיון. "תסלחו לי, אני יוצאת לרגע לסדר עם התמיכה ואני אחזור. כמה דקות, בסדר? אני מצטערת". לבסוף חוזרת חלד-רון ב-09:10, מתנצלת שוב ומתברר שהיא ניצלה את הזמן כדי לכתוב בלשכתה את גזר הדין. "אני לא מקריאה הכל. אדוני [הסניגור] יסביר לו אחר כך. לקחתי בחשבון את ההודאה ולקיחת האחריות, לא יכולתי להתעלם מהעבר הפלילי". היא גוזרת עליו חמישה חודשי מאסר בפועל ומפעילה במצטבר את שלושת החודשים על תנאי ואת ההתחייבות בסך 1,000 שקל שהיו תלויים ועומדים נגדו.
"רגע, התובעת לא הייתה כאן?" - חלד-רון מגלה את היעדרותה רק כאשר זו חוזרת לאולם ומעדכנת אותה לגבי העונש שהטילה. הסניגור טוען שההתחייבות הייתה במקום המאסר על תנאי. חלד-רון מעיינת בתיק: "הם היו במצטבר. מצטערת, אדוני". היא גם מסבירה לתובעת שהקריאה את פסק הדין משום שהסניגור ממהר, ואומרת למתורגמן שיסביר לנאשם את פרטי העונש. המתורגמן מוסר בשמו שאין לו כסף לשלם את הקנס. "אני מבינה. הסניגור יסביר לו", משיבה חלד-רון. היא שוב עושה שקט באולם ואיש נחשון מסייע מאחור.
"אם האמא כבר התייצבה, בואו ננסה"
התיק הבא הוא בחינת היתכנות למעצר בית באיזוק אלקטרוני. הסניגורים קובעים את סדר הדיונים וחלד-רון מוודאת: "זה החוות דעת היתכנות? יש הסכמה? גבירתי [התובעת] רוצה לחקור [את המפקחות המוצעות]? נפתח פרוטוקול, בסדר גמור. המפקחות הן אחותו וחברתו של הנאשם, התובעת מציגה כמה שאלות וחלד-רון אינה מתערבת - למרות שעל פניו עלו קשיים: כיצד יפקחו עליו כאשר שתיהן עובדות והחברה היא בכלל חיפאית? האם הן מספיק סמכותיות מולו?
התובעת אומנם מותירה את ההחלטה לשיקול דעתה של חלד-רון, אבל אומרת שתרגיש יותר בנוח אם יהיה עוד מפקח. חלד-רון: "מי נמצא כאן בנוסף?" - אמו של הנאשם, אך היא דוברת רק אמהרית. חלד-רון: "אתם רוצים שאנסה לקרוא למתורגמן? אם האמא כבר התייצבה, בואו ננסה". היא מבקשת מהקלדנית להתקשר: "אם מישהו יכול להגיע, אבל עכשיו". אין מתורגמן וחלד-רון רוצה להתקדם: "בואו נעשה ככה - מקסימום אדוני [הסניגור] יגיש בקשה להוסיף אותה כמפקחת. שתיהן כרגע מפקחות אחראיות עליו". היא פונה לאחות ולחברה: "שמעתן את השאלות של בא-כוח המדינה. זו אחריות מאוד רצינית".
התובעת עומדת על צירוף האם כמפקחת, וחלד-רון מוצאת פתרון: "אז היא תבוא עוד פעם ויביאו מתורגמן". התובעת גם מבקשת הפקדות משמעותיות של האחות והחברה. חלד-רון משיבה: "אני בטוחה שהסניגור הסביר להן את המשמעות".
לקראת טיעונים לעונש בעניינם של שני שב"חים נוספים, חלד-רון מעירה לתובעת: "אתם ממשיכים לטעון לעונש כשאני מונחית על-ידי בית המשפט המחוזי מרכז". כלומר: המדינה דורשת ענישה על-פי הרמה שנקבעה בבתי משפט מחוזיים אחרים. התובעת משיבה שהיא פועלת על-פי המדיניות המוכתבת לה. "אני יודעת", עונה חלד-רון, "אבל אני חושבת גם על הקופה הציבורית והמשאבים [בשל התארכות הדיונים]".
בעת הטיעונים לעונש נכנסת התובעת לדבריו של הסניגור, אך חלד-רון משתיקה אותה מיד. כאשר השניים מתווכחים בנוגע לאישורי הכניסה שהיו לנאשמים ערב המלחמה, חלד-רון ממהרת להתערב: "רבותי, רבותי! רבותי, אני כותבת את גזר הדין, אין צורך". כאשר הם ממשיכים לדבר, חלד-רון נוזפת שוב: "רבותי, השיח הזה ביניכם מיותר". חלד-רון גוזרת על השניים חודש מאסר והתחייבות. היא מבקשת מהמתורגמן שיסביר להם את משמעות ההתחייבות. כאשר הסניגור מעיר שהתביעה לא ביקשה התחייבות, חלד-רון מלמדת שהיא גם ערנית וגם עניינית: "הם ביקשו קנס ואני לא אתן קנס אלא התחייבות. יש מניע כלכלי [להסתננות]. התחייבות קצרה, שיעמדו בה". הסניגור מבקש שהנאשמים יקבלו בחזרה את הפלאפונים שלהם, חלד-רון אומרת תחילה שזהו הליך נפרד של החזרת תפוס, אבל "אם זה בהסכמה - אז נעשה".
"זה לא תיק קרגל"
כעת נעשית מהומה זוטא, הרבה פחות מאשר ראה המדור שוב ושוב באולמות אחרים של דיונים פליליים: עורכי דין מדברים ביניהם, סניגור מדבר עם היושבים בקהל, שני סניגורים מדברים עם מרשיהם (ושוב: רק באולם, דקות בודדות לפני הדיון!). חלד-רון אפשרה דקה-שתיים לפני ששבה להשתלט על האולם: "רבותי, אני רוצה להתחיל. שב"ס, תנמיכו בבקשה את מכשירי הקשר, תודה".
סניגור אומר שחסר לו חומר חקירה. חלד-רון: "יכול להיות שאני ישבתי ב[מעצר ה]ימים בתיק הזה? אני זוכרת את המשיב ואת הסרטון". הסניגור מבקש דחייה, כי רק כעת הייצוג הועבר אליו. חלד-רון: "אדוני יודע מתי התיק התחיל. הוא הוגש ב-25 ביולי ואדוני מבקש דחייה ל-19 בספטמבר. צריך לקיים את הוראות החוק".
הסניגור משיב שמרשו מסכים לדחייה וחלד-רון פונה לתובע: "איך אפשר להבטיח שהוא מקבל את חומר החקירה? זה לא תיק קרגל [עמוס חומרים]. למיטב זכרוני, זה תיק שיש בו סרטון. בואו נעשה כך. מאחר שאתם כבר כאן, איך אני יכולה לעזור? 19 בספטמבר הוא לא סביר, רחוק מדי. נכון שהסכמת הצדדים חשובה, אבל [צריך לקדם את התיק]. איך אתם רוצים להתקדם? תנו לי תאריך, עדיפות לתחילת השבוע הבא. עדיין יש סעיף 21 לחוק המעצרים, עדיין המחוקק אמר את דברו".
הסניגור מסתכל ביומנו ומבקש: 11 בספטמבר. אבל הנאשם מתערב: יש להם דיון בבית המשפט בנתניה באותו יום. הפתרון של הסניגור: "נזיז את נתניה". חלד-רון: "איזו שעה אדוני רוצה? לצערי זה לא יהיה אצלי". היא קובעת לשעה 09:00 והסניגור מעיר שהדיון ודאי לא יהיה בזמן. חלד-רון: "אני לא בטוחה שמי שיישב כאן לא יקפיד על שעות". הסניגור: "זה קודם קטינים ואחר כך נשים ואחר כך דברים קצרים". לבסוף חלד-רון שוב דואגת לנאשם יותר מאשר הסניגור: "צריך שיחות טלפון, ציוד אישי, משהו? אני מכניסה [להחלטה]".
השורה התחתונה: הלוואי שכל אולמות הפלילים היו מתנהלים כך - עם שמירה על השקט וניסיון מירבי לקדם את התיקים גם כאשר לצדדים (ובצורה צורמת במיוחד לסניגורים) לא אכפת לדחות דיונים. חלד-רון יעילה וקשובה גם בגזרי דין שהיא צריכה לאלתר, עוד דרך לייעל את הדיונים.
יעילות: 9.
מזג שיפוטי: 9.