בפרשת השבוע שעבר, "ראה", מצוי דין יוצא דופן –
עיר הנידחת. עיר בארץ ישראל שכל תושביה עובדים אלילים – יש להרוג את כולם ולהרוס אותה עד היסוד. הדינים כה קיצוניים וקשים ליישום, עד שהדעה המרכזית בחז"ל היא ש"עיר הנידחת לא הייתה ולא עתידה להיות". פרשה זו מסתיימת במילים בלתי שגרתיות: "למען ישוב ה' מחרון אפו ונתן לך רחמים ורִחַמְךָ והִרְבֶּךָ" – מילים שאין כדוגמתן בשום מצווה אחרת.
המפרשים שמו לב לכך, ולענייננו חשוב פירושו של ר' נפתלי צבי יהודה ברלין, הנצי"ב מוולוז'ין: "דמעשה עיר הנידחת גורם שלוש רעות בישראל. אחד: שההורג נפש נעשה אכזר בטבע. והנה היחיד הנהרג בבית דין, כבר נבחר לזה שלוחי בית דין [שהם בודדים]. אבל עיר שלמה – בעל כורחנו עלינו להרגיל כמה אנשים [רבים] להרוג ולהיות אכזרים. שני: שאין לך אדם מאותה עיר שאין לו קרובים בעיר אחרת, ומתגברת השנאה בישראל. שלישי: שנעשה קרחה ומיעוט בישראל".
שימו לב להסברו הראשון של הנצי"ב: מי שהורג, אפילו על-פי מצוות הבורא, נעשה אכזרי. כאשר הורגים עיר שלמה, האכזריות עלולה להיות עמוקה. לכן ניתנת ברכה מיוחדת: ה' ירחם עליך ויתן לך רחמים – כדי שלא תהיה אכזרי. הא למדנו, שעלינו לשמור על מידותינו משום שהשחתה שלהן פוגעת בנו. לא רוצחים ולא אונסים ולא בוזזים ולא מתעללים – משום שמעשים כאלו ישחיתו את נפשנו-שלנו.
התורה בכללותה היא ספר מוסר, הנובע מן ההכרה בכך ש"יצר לב האדם רע מנעוריו" כפי שהיא קובעת כבר בתחילתה. מאחר שניתנה בידי מי שברא את האדם, אין כמותה להכיר את נפשו – על מעלותיה וחולשותיה, על סגולותיה ותאוותיה. מי שמוכן לקבל עליו את עול התורה, מקיים את מצוותיה ולומד מסיפוריה – הוא אשר יהפוך לאדם טוב יותר, מוסרי יותר, אלוקי יותר. זו כמובן אינה תעודת ביטוח ויש גם מקרים הפוכים; אך מחקרים מלמדים שאנשים דתיים – ולא רק יהודים דתיים – הם לרוב תורמים יותר לקהילתם, מסייעים יותר לזולתם, רגישים יותר למצוקות.
האדם אינו יכול לומר: עכשיו אני משעה כלל מוסרי כזה או אחר, כי עכשיו אני במלחמה, כי עכשיו אני מול אויב שאיננו מתנהג כבן אנוש. המוסר חייב להיות מצפן, לא שבשבת. כשם שאדם אינו רשאי לפגוע בגופו שאינו בבעלותו, כך אין הוא רשאי לפגוע בנפשו שהיא החלק האלוקי שבו. לא בגלל חוק העונשין, לא בגלל האג, לא בגלל דעת הקהל; בגלל עצמו, בגלל בוראו.
ולבסוף: מצוות
עגלה ערופה, גם היא בפרשת "שופטים". טקס שלם הנערך אם נמצא הרוג בין שני יישובים ולא ידוע מי הרג אותו. זקני העיר הקרובה ביותר מביאים את העגלה, היא נשחטת בקהל רב והם מכריזים: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו". רש"י מפרש: "וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא, לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ולא לוויה [ליווי]".
לטעמי, זוהי מצות שמטרתה הרתעה. שוו בנפשכם ישיבה של מועצת העיר, בה מתריע נציג האופוזיציה מפני הסכנות המאיימות על מי שיוצאים מתחומה. והנה, האזהרה מתממשת ויש לערוף עגלה. כאשר יכריזו זקני העיר "ידינו לא שפכו את הדם הזה", יזדעק איש האופוזיציה ויקרין את הקלטת אותה ישיבה – וחרפתם תתגלה לעיני כל. אם עיניהם בראשיהם, הם יטפלו מראש בבעיה כדי שלא להסתכן בביוש פומבי שכזה.
המוסר היהודי העולה מפרשיות אלו הוא ברור מאין כמותו. חובתה של ההנהגה למנוע מראש שפיכות דמים. חובתה להעמיד לדין רוצח במזיד ולהגלות רוצח בשגגה וכך להציל את חייו. המוסר הזה הוא נצחי ואינו ניתן לחלוקה. לא רוצחים את המחבל המתועב ביותר, כי איסור "לא תרצח" חל גם עליו וכי רציחתו תהיה פגיעה בנפשנו-אנו. כאשר קיימת סכנה לחייהם של חטופים, ודאי כאשר היא ברורה ומיידית, חובתה של ההנהגה לעשות הכל כדי למנוע אותה. שאם לא כן, עיניה כן ראו וידיה כן שפכו את הדם הזה.