אחת הטענות המרכזיות של הכופרים בקביעה הרשמית, לפיה לי הרווי אוסוולד רצח לבדו את הנשיא ג'ון קנדי ב-1963, היא "קליע הקסם". לפי ועדת וורן, שחקרה את הרצח, אוסוולד ירה שלושה כדורים לעבר השיירה של קנדי בדאלאס. הכדור הראשון החטיא, השלישי היה הקטלני ואילו השני עשה מסלול יוצא דופן ואולי בלתי יאמן: הוא פגע בגבו של קנדי, יצא דרך צווארו, פגע במושל טקסס ג'ון קונלי שישב לפניו, יצא מצידו הקדמי, ננעץ בזרועו ולבסוף נמצא על אלונקה בבית החולים כאשר הוא שלם. מסלול כזה הוא בלתי אפשרי וחייב היה להיות עוד יורה, טוענים רבים. ג'רי סיינפלד עשה פרודיה נפלאה על "קליע הקסם", ואילו אני נזכרתי בו כאשר קראתי את כתב האישום נגד נועה גולדנברג. היא "חפנה בידה חול רטוב מהים לכדי כדור בוץ קשיח והשליכה את כדור הבוץ לעברו של המתלונן, כך שפגעה בגבו ובראשו של המתלונן וכן בסובבים אותו". כמה פגיעות יכול לעשות כדור בוץ אחד? או שמא הכדור של גולדנברג מאושש את הקליע של אוסוולד. זה היה יכול להיות מגוחך, אלמלא עוד כמה נקודות בסיפור הזה של הפגיעה באיתמר בן-גביר. זהו תיק קלאסי להסדר מותנה: הודאה ללא ענישה וסגירת התיק אם הנאשם עומד בתנאים. נכון שגולדנברג כופרת, אבל מהירות הבזק בה הוגש כתב האישום (72 שעות) מלמדת שזה אפילו לא נשקל. ואפילו אם נניח שמשום מה צריך ללכת על כתב אישום – זהו ודאי מקרה המתאים לבית משפט קהילתי.

לא גמרנו עם הפגיעה הנוראה באיתמר בן-גביר (אם מדברים על אסוציאציות: לי זה הזכיר את סצינת הלֶבֶּן המפורסמת בסרט "הלהקה"). המשטרה מצאה לנכון לציין בתחילת כתב האישום ש"ביום 7.10.2023 פתח ארגון הטרור חמאס במלחמה עקובה מדם על מדינת ישראל, במסגרתה פלשו לשטח מדינת ישראל מחבלים רבים וביצעו מעשי טבח ומעשי זוועה באזרחי מדינת ישראל". למה זה נחוץ? פורמלית, כדי להסביר מהי המלחמה שבעיצומה טייל בן-גביר על שפת הים ועורר את זעמה של נועה גולדנברג. אבל הרי יש ידיעה שיפוטית, וזה ממש לא נחוץ; לכן נראה שהסיבה האמיתית היא לנפח ולהתסיס. את כתב האישום הגישה חטיבת התביעות של המשטרה, כמו 80% מכתבי האישום בישראל. ניגוד העניינים המובנה שלה הוא בעיה קבועה; כאן הוא זועק לשמים: המשטרה מנהלת תיק בו העד הראשון הוא השר הממונה עליה. והשר הזה הוא עמיתו של יריב לוין, שטען שבית המשפט העליון מצוי בניגוד עניינים כאשר הוא דן במינוי נשיאו ושופטיו. ולבסוף: כמעט כל השוטרים שיעידו הם מתחנת לב תל אביב, הזכורה שלא לטוב מגילויי אלימות כלפי מפגינים וממעלליו של מאיר סוויסה כאשר היה קצין האג"ם שלה. שיהיה ברור: אלימות יש להוקיע בכל לשון. אבל הטיפול בה צריך להיות פרופורציונלי, כפי שנעשה מדי יום. אין דין דחיפה קלה במדרכה כדין דרדור בגרם מדרגות; אין דין יידוי חצץ כדין יידוי סלע; ואין דין כדור בוץ כדין קליע גומי. וכאשר מדובר בגזען העבריין איתמר בן-גביר ובמשטרה ההופכת להיות מיליציה פוליטית – ברור לחלוטין מאיפה מגיע כתב האישום המנופח והמופרך הזה. עוד שתי נקודות בשולי הדברים. האחת: בשלושת הימים בהם עסקה המשטרה באינטנסיביות בעבריינית המסוכנת נועה גולדנברג, נרצחו חמישה בני אדם; זה כנראה הרבה פחות חשוב. השנייה: צבי סוכות, חברו של בן-גביר, התפרץ אתמול לחדר בו מאושפז המחבל שרצח השבוע את סמ"ר גרי הנגהאל הי"ד והטיח בו: "אנחנו נדאג שמדינת ישראל תהרוג אותך, נעביר חוק שיהרוג אותך". כדאי שמישהו יזכיר לפרחח הזה, שאין ענישה רטרואקטיבית. אלא שאצל הגזענים ופורעי החוק הללו, הכל אפשרי – במיוחד אם מדובר בערבים ובמתנגדיהם.

אחרי שעסקנו בנושאים החשובים באמת, אפשר לחזור לזוטות – אתם יודעים, מלחמה וכאלה. השבוע ניתן היה לקבל את הרושם, שהקורבן האמיתי שלה הוא הזוג נתניהו. זו לפחות התחושה שאני קיבלתי מהדיווחים על ביקורם אצל משפחתו של אורי דנינו הי"ד, אחד מששת החטופים שרצח חמאס לפני שבועיים. לזכותו של בנימין נתניהו יש לומר, שהוא ספג בצורה מכובדת ומכבדת ביקורת קשה וכואבת שהוטחה בו, בעיקר מפיו של האב השכול, הרב אלחנן דנינו. מה שלא ניתן לומר על שרה נתניהו, שהתערבה בשיחה ואמרה לאב: "אני יודעת שאתם בכאב גדול, ואני לא רציתי לדבר, אבל אתה, הרב אלחנן, אתה אומר דברים שאומרים לך". היא גם נחלצה להגן על בעלה: "אתה יודע מה הוא עשה 15 שנה?" - מה שאִפשר לראש הממשלה לדבר על מאבקו הארוך באירן. הגברת לא סיימה: היא יודעת שנתניהו היה לבד בחדרי חדרים, לא רק מול נשיא ארה"ב, אלא גם "מול גורמי הצבא כאן... דבר על 15 שנים, על ראשי הצבא שלא נתנו". אז מה יש לנו כאן? שרה נתניהו יודעת מה קורה בחדרי חדרים מול ראשי הצבא ומסיתה נגדם, ולשיטתה – אב שכול אינו מדבר מדם ליבו, אלא כפטיפון של מישהו. זה לא הכל. במפגש עם משפחות חטופים, שרה נתניהו הרימה את קולה וגם היו לה קביעות צבאיות פסקניות, לצד התקרבנות: "אם נצא מציר פילדלפי, לא נוכל לחזור אליו. יהיה לנו שוב 7 באוקטובר". "ההפגנות שהיו נגדנו ביום שבת היו מזעזעות. חמאס לא רוצה עסקה, בעלי עושה הכל ורוצה את כולם בבית". "הצבא גם אמר שחמאס מורתע. ראש הממשלה לא ידע מכלום". היא מוכנה לדבר עם בעלה על רעיון של כולם תמורת כולם, ומוסיפה: "אסור לנטוש את יתר החטופים, יבריחו אותם לתימן ולאירן". אז ככה – או ששרה נתניהו מעורבת ומתערבת בדיונים סודיים ביותר, או שהיא-היא הפטיפון החוזר על מה שאומרים לה. כך או כך – זה מצב הזוי.

עוד נקודה על משפחת נתניהו. אבנר נתניהו יתחתן בשעה טובה בעוד חודשיים. הבחור זוכה ליותר אהדה מכל משפחתו ביחד ונחשב לאדם צנוע, משכיל וחביב, שאינו מחפש את אור הזרקורים, לא רוצה אבטחה צמודה ולא מבלה את חודשי המלחמה במיאמי שטופת השמש. ודאי שמגיעים לו חיים פרטיים מאושרים, וכל מחשבה על הפרעה לחתונה מסיבות פוליטיות או אפילו למען החטופים היא פסולה. לאבנר אין שום תפקיד רשמי, החתונה אינה אירוע רשמי ויש מספיק הזדמנויות אחרות להפגין נגד אביו וממשלתו. מה כן צורם עד מאוד? החתונה תתקיים בחוות רונית, בין הרצליה לנתניה. זהו אחד ממרכזי האירועים היוקרתיים והיקרים ביותר בארץ. עשיתי קצת בירורים. מנה שם עולה 700-500 שקל בתוספת מע"מ (819-585 שקל כולל מע"מ), ואירוע המינימום המקובל הוא 300 אורחים; המקום אומר שהוא יכול להכיל עד 1,000 איש. נלך על המינימום: 300 אורחים בתחתית טווח המחירים – זה אומר 175,500 שקל, ולא דיברנו על ההוצאות האחרות. הגג, לפי אותם נתונים, יכול להיות 820,000 שקל. נניח בצד את שאלת התשלום של מי שידועים בקמצנותם החולנית. זה מה שצריך לעשות ראש הממשלה בעיצומה של מלחמה? כאשר רבבות ישראלים עקורים מבתיהם ומסתמכים על סיוע ממשלתי? כאשר יותר ויותר עסקים קורסים? כאשר החוב של המדינה תופח בעשרות מיליארדי שקלים מדי חודש? כאשר מדי יום נוספות משפחות שכולות של חטופים, חיילים וקורבנות טרור? סתם לשם השוואה: אנחנו החלטנו לבטל את הקידוש השנתי הגדול בבית הכנסת שלנו בשמחת תורה; זה לא מתאים, הרגשנו. אז מילא שרה נתניהו, אין לנו ציפיות ממנה; אולי גם לא מבנימין נתניהו, שצריך אירוע גרנדיוזי מסיבות פוליטיות; אבל אבנר – אולי תסביר להוריך שאתה לא רוצה את זה? שאתה לא מרגיש בנוח עם זה? הרי זה קרנבל שלהם, לא שלך. אלא אם כן טעינו בך כל השנים.

עוד קצת על כסף וגם על סדרי עדיפות. הממשלה החליטה להקים תאגיד להנצחת 7 באוקטובר, וזה מיד חשוד בעיני לנוכח הפארסה של אירוע הזיכרון הממלכתי. התחושה הברורה היא, שיש כאן ניסיון לשלוט בנרטיב: תאגיד ממשלתי ינוהל בידי מי שהממשלה תרצה ויעשה מה שהממשלה תרצה. התקציב שלו יהיה 160 מיליון שקל – שיבואו מתוך תקציב מנהלת תקומה לשיקום הדרום. הבנתם? תעמולה על חשבון הקורבנות. למה לא מהכספים הקואליציוניים המיותרים? שאלה מטופשת, הם הרי אתנן לציבור בוחרים מאוד ספציפי, ובזה לא נוגעים. בדיוק כשם שנמצאו 50 מיליון שקל כדי שהממשלה תכסה חוב של החינוך העצמאי החרדי לרשות המיסים – כלומר, הציבור כולו יספוג חוב של גוף פרטי משום שהוא מספיק מקושר פוליטית. ובכלל, לחרדים יש סדר יום מאוד ברור. ynet דיווח השבוע על מגעים של בני משפחות חטופים עם חברי כנסת חרדים, המביעים תמיכה חד-משמעית בעסקה – אבל כאן זה נעצר. הם לא יפילו את הממשלה בשביל זה. זה הרי לא ההשתמטות שלהם מהגיוס, זה הרי לא חוק הרבנים של ש"ס, זה הרי לא המיסים של החינוך העצמאי. זה בסך-הכל כמה עשרות יהודים (לא מבין בוחריהם!) הנמקים בגיהנום איום ושסיכוייהם לשרוד יורדים מדי יום. כאמור, ההשתמטות שוב על סדר היום, עם הבטחה של בנימין נתניהו לעגן אותה בחוק עוד לפני אישור התקציב, דהיינו עד סוף השנה. ולצד זה, יריב לוין מחזיר את ההפיכה המשטרית ומאיים במשבר חוקתי בדמות סירוב לקיים את פסק דינו של בג"ץ בנוגע למינוי נשיא בית המשפט העליון. כמו לאורך החודשים האחרונים, ככל שעסקינן במהלכים אנוכיים ופלגניים – המלחמה הסתיימה, ה"ביחד ננצח" נעלם ואפשר לחזור לבזוז ולהרוס. אבל בחירות? ועדת חקירה? ממשלת אחדות? מה פתאום, אנחנו במלחמה.

לכל מי שעדיין חושב שדונלד טראמפ עדיף לישראל על פני קאמלה האריס, למרות שמדובר בפסיכופט גזען, כדאי היה לצפות בעימות ביניהם. בתשובה לשאלה על המלחמה בעזה, האריס חזרה על העמדה הקבועה שלה ושל ג'ו ביידן, הנשענת במידה רבה על עמדת כל הנשיאים מזה עשרות שנים: תמיכה חד-משמעית בזכותה של ישראל להגן על עצמה והבטחה להעמיד לרשותה את המשאבים לכך, זעזוע מהפגיעה באזרחים ברצועה, קריאה להפסקת אש ולשחרור החטופים מיד, חתירה לפתרון שתי המדינות. התשובה של טראמפ כלל לא עסקה בישראל, אלא בעוד התקפות שלוחות רסן על האריס: אם היא תהיה נשיאה, ישראל תיעלם בתוך שנתיים. "התומך הגדול" שלנו לא אמר מילה על סיוע לישראל (ביידן נתן בעשרות מיליארדים), על גיבוי צבאי (ביידן שלח לכאן נושאות מטוסים ואלפי חיילים), על מטרייה דיפלומטית (ביידן מסייע באו"ם), אפילו לא הבעת הזדהות (ביידן היה כאן בשבוע השני של המלחמה). כי טראמפ לא רק מעורער ולכו תדעו על איזה צד יקום בבוקר; הוא לא רק נוטר לבנימין נתניהו שהעז להכיר בנצחונו של ביידן; הוא גם ובעיקר יעשה אך ורק מה שלדעתו יהיה טוב בשבילו באותו רגע.