הראש היהודי עשה זאת שוב. ואני לא מתכוון לדברים שוליים כמו מאות הפיצוצים בלבנון השבוע, אלא לדבר החשוב באמת: הבטחת שלטונו של בנימין נתניהו. מה שהתברר השבוע סופית הוא שיש לנו שיטת משטר חדשה: פָמיקרטיה, מלשון family – משפחה. חכמי אומות העולם המציאו את הדמוקרטיה (שלטון העם), התיאוקרטיה (שלטון הדת) והאריסטוקרטיה (שלטון האצילים); בבלפור פינת קיסריה בא לעולם שלטון המשפחה. בתוך ים הדיווחים על המזימה להדיח את יואב גלנט ולמנות את גדעון סער, עליה נדבר מיד, בלטו לי במיוחד הידיעות בשאלה שהתבררה כמכרעת: האם שרה נתניהו תומכת במהלך או מתנגדת לו. האם היא סבורה שסער יהיה נאמן למשפחה, או שמא יבגוד בה (כמו גלנט, לשיטתה). הדיווחים הללו לא הוכחשו; כמובן שגם הכחשה כאשר היא באה מאזור נתניהו אינה מלמדת דבר, אבל הפעם אפילו זה לא היה. תארו לעצמכם מה היה קורה לדובר שהיה רומז שהגברת אינה במעגל ההחלטות. ונזכיר את ריבוי הטענות בעבר על התערבות שלה במינויים, ואת עדויותיהם של מאיר דגן ועוזי ארד על נסיונותיו של בעלה לשתף אותה בדיונים סודיים ביותר, ואת דבריה בשבוע שעבר מהם עלה שהיא יודעת מה קורה בפגישותיו עם בכירי צה"ל. שרה נתניהו, שמעולם לא התמודדה לשום תפקיד ומעולם לא נבחרה לשום תפקיד ומעולם לא התמנתה לשום תפקיד ומעולם לא קיבלה סמכות כלשהי – היא תקבע האם ישראל תחליף את שר הביטחון בעיצומה של מלחמה. מכל הטירופים בהם אנחנו חיים, זהו ללא ספק אחד המטורפים ביותר.

מזימת סער/גלנט היא בכלל מטורפת בכל כך הרבה רמות, עד שקשה לדעת מהיכן להתחיל. ברמה העקרונית, זכותו וחובתו של שר הביטחון להביע את דעתו בצורה הברורה ביותר, גם אם הוא חולק על ראש הממשלה; זו ממש לא עילה לפטר אותו. חוסר אמון הוא כן עילה כזאת, אבל הוא צריך להיות ברמה שאינה ניתנת לתיקון ולעמוד מול מגוון שיקולים אחרים - על אחת כמה וכמה בזמן המלחמה. במקרה הנוכחי, כל השיקולים מושכים לכיוון ההפוך. אנחנו במלחמה הקשה ביותר בתולדותינו. יש סבירות גבוהה שבקרוב תסלים עוד יותר. אנחנו בסכנה קיומית. מדובר במינוי של מי שלא צבר שום ניסיון ביטחוני ברמות בכירות. שיצטרך ללמוד תוך כדי לחימה את המערכת הענקית של משרד הביטחון וצה"ל. שיצטרך לאשר מיידית תוכניות מבצעיות הרות גורל. שהלגיטימציה הציבורית שלו היא בסביבות אחוז אחד. הממשלה תיוותר ללא אף אדם בעל ניסיון פיקודי בכיר בצה"ל. נתניהו חשוד מראש, בגלל ליל גלנט (תזכורת: גלנט התריעה שההפיכה המשטרית מסכנת את ביטחון המדינה). אם באמת היה רוצה לשפר את תפקוד הממשלה והמערכת, היה ממנה איש מקצוע – אפילו מחוץ למערכת הפוליטית. אם באמת היה רוצה לחזק את בסיס הממשלה, היה פועל להקמת ממשלת אחדות (דהיינו: מסלק את איתמר בן-גביר). אבל הטעם הפוליטי ברור לחלוטין: סער יאפשר לקדם חוק להשתמטות החרדים, יבטיח את הישרדות הממשלה עד תום הקדנציה, ובתמורה יקבל אתנן (חפשו במילון את פירוש המילה) בדמות שני שרים, סגנית שר ושני מקומות משוריינים בליכוד. אגב: אומרים שזאב אלקין יהיה שר הדרום והצפון. אבל הרי יש שר הנגב והגליל. אז כנראה, כמו שבצלאל סמוטריץ' הוא שר השטחים הכבושים – אלקין יהיה שר השטחים השרופים. ואם כבר דיברנו על סמוטריץ: גם הוא מגרד בסקרים את אזור האחוז-שניים, וכך שני השרים החשובים ביותר בממשלה יהיו מי ש-99% מהציבור אינם רוצים לראות בכנסת הבאה. אבל העיקר הוא שהחרדים יהיו מרוצים (מי מה זה הצרכים של צה"ל לעומת שלהם) ושנתניהו ישרוד (כי מה זה טובת המדינה לעומת טובת המשפחה).

הרעיון הראשון שרשמתי לעצמי השבוע לקראת כתיבת המדור, היה שדווקא צריך ללכת לקראת החרדים בנושא הגיוס/ההשתמטות. על-רקע המהלך של משה ארבל להקמת ממשלת אחדות רחבה ולקביעת מועד לבחירות (שכמובן אין לו סיכוי להתממש, כי הוא פוגע בשלטון הפמיקרטיה), חשבתי שאולי האופוזיציה תוכל להגיע להסכמה עם ש"ס. בבסיסה, ש"ס היא אומנם תנועה חרדית, אבל יותר מתונה מאשר אגודת ישראל ויהדות התורה האשכנזיות, ויש לה תמיכה רבה גם מצד מצביעים מסורתיים. שלושת השרים שלהם שירתו בצה"ל (יואב בן-צור היה סרן בחטיבת הנח"ל, אוריאל בוסי היה סגן, ארבל שירת בזיהוי חללים ובפרקליטות הצבאית) והם בעלי השכלה אקדמית (לבן-צור יש תואר שני במינהל עסקים, בוסי הוא משפטן, ארבל הוא עורך דין) – הכי רחוק שאפשר מהחרדים האשכנזים. ש"ס קמה במחאה על הקיפוח הספרדי מצד החרדים האשכנזים, אבל בשנים האחרונות רבניה שוב נגררים אחרי האדמו"רים והליטאים. התחושה שלי היא, ששרי ש"ס והציבור שלה מבינים כמה חשוב לשרת בצה"ל ויודעים שניתן וחובה להגיע להסכמות משמעותיות בנושא. זוהי גם ההזדמנות שלה לצאת לעצמאות אמיתית מהדומיננטיות האשכנזית. הפלת ממשלת החורבן הזאת כל כך חשובה ודחופה, עד ששווה להתפשר עם ש"ס בנושא הגיוס כדי להשיג את תמיכתה בהקמת ממשלת שיקום. אפשר להסכים על יעדי גיוס גבוהים יותר, על תוכנית נרחבת לשירות לאומי-קהילתי לכל מי שאינו משרת בצה"ל (כולל הערבים), על תוכנית ארוכת טווח לשילוב החרדים בצבא ובתעסוקה, על לא מעט אפשרויות. הנושא חשוב מאוד וערכי מאוד – אך הוא מתגמד לעומת סכנת הנפשות של החטופים והמדינה, המחייבת להחליף את הממשלה הזאת מחר בבוקר.

עוד משהו בנוגע לגלנט/סער. לפי חלק מהפרסומים, גדעון סער אמור לקבל בפועל זכות וטו על החקיקה הנוגעת להפיכה המשטרית. לכאורה, זהו שיקול כבד משקל בעד ביצוע המהלך, כי משמעותו עשויה להיות בלימת האיום בחיסול הדמוקרטיה, אשר כידוע קרע לגזרים את החברה הישראלית והכשיר את הקרקע ל-7 באוקטובר. אומרים שהוא גם יוכל להגן על גלי מיארה, אותה מינה בעצמו ליועצת המשפטית לממשלה. אבל לא בטוח שזה המצב. נכון שיריב לוין ושמחה רוטמן לא ירדו מהצעת החוק החמורה ביותר – השתלטות פוליטית של הוועדה לבחירת שופטים – אבל המסלול העיקרי כיום הוא עוקף חוק. לוין משתק את הוועדה לבחירת שופטים אם אין הסכמה למועמדים שלו, במיוחד בנוגע לשופטי בית המשפט העליון, ועומד להחרים את יצחק עמית כאשר יתמנה לנשיא. בכל אלו הוא פוגע בצורה קשה בתפקוד המערכת ובמעמדה. הממשלה ובמיוחד בנימין נתניהו משפילים בפומבי בצורה קבועה את מיארה ועוקפים אותה ללא הרף; סער יהיה לכל היותר קול בודד שעד מהרה יחטוף את המנה שלו. ואילו איתמר בן-גביר השתלט על המשטרה באמצעות המינויים ומתן גיבוי לשוטרים אלימים "נכונים", בלי צורך להפעיל את התיקונים השנויים במחלוקת בפקודת המשטרה. בקיצור: ההפיכה כאן במלוא עוצמתה, בלי חקיקה ותוך צפצוף מוחלט על כללים בסיסיים של מינהל תקין. את זה סער, ואפילו זאב אלקין, לא יוכלו לבלום.

יש למישהו מושג כמה תעלה מלחמה עם חיזבאללה? ודאי שלא, כי יש המון משתנים בלתי צפויים: כמה זמן היא תימשך, אלו כוחות יפעיל צה"ל, מה יהיו הצרכים בהגנה על העורף, מה יהיה היקף הפגיעה הישירה (טילים) והעקיפה (מילואים) במשק, האם שלוחיה של אירן יצטרפו וכיצד, האם אירן עצמה תצטרף וכיצד. המלחמה עם חמאס עלתה עד כה 250 מיליארד שקל – למעלה משליש מתקציב המדינה הרגיל ושמינית מהתוצר השנתי. מותר להניח שמלחמה עם חיזבאללה תעלה לפחות אותו הדבר, גם אם תהיה קצרה בהרבה, משום ששם יש עסק עם אויב בעל עוצמות בקני מידה אחרים לגמרי. ולא יהיה זה מופרך לחשוש שהיא יכולה לעלות גם כפול. כלומר: שתי המלחמות ביחד עלולות לשאוב סכומים השקולים לשני שלישים עד מלוא התקציב, ורבע עד שליש מהתוצר. הגורם הכלכלי חייב להילקח בחשבון בכל החלטה צבאית, מדינית ואסטרטגית. הניסוח של השאלה הוא פשוט ביותר: האם אנחנו יכולים לממן מלחמה כזאת? ואם כן – כיצד ובאיזה מחיר? ואם לא – אז מה כן? כבר הזכרתי שבריטניה ניצחה במלחמת העולם השנייה במחיר של פשיטת רגל שהביאה תוך עשור לאובדן האימפריה. מלחמת יום הכיפורים – שלושה שבועות בלבד – הכניסה את המשק הישראלי למיתון של שנים. היום המצב הרבה יותר גרוע, כי אנחנו מתחילים מנקודה מאוד מאוד בעייתית: בתוצר, באינפלציה, בדירוג האשראי, במעמד הבינלאומי, בריבית. מעל לכל, אנחנו סובלים מהעדר כל הנהגה כלכלית שהיא. בצלאל סמוטריץ' לא מבין, לא מתעניין ומזלזל במומחים. בנימין נתניהו טרוד במלחמה ובהישרדותו, ולא יתעמת עם סמוטריץ. יתר חברי הממשלה, כולל הבודדים שבהם שכן יודעים משהו על כלכלה, ובמיוחד אלו השואבים מיליארדים של כספים קואליציוניים, עסוקים בעיקר בהבטחת התקציבים למשרדיהם ובוחריהם. אני ממש לא אומר שהגורם הכלכלי צריך להכריע; אני בהחלט אומר שהוא צריך לעמוד במקום גבוה מאוד במכלול השיקולים. אבל זוהי דרישה מופרזת מממשלה שכבר שנה מנהלת מלחמה בלי שום תוכנית יציאה ובלי שום אסטרטגיה ממשית.

מה המשותף לפיג'י, מלאווי, מיקרונזיה, פאלאו, פפואה גינאה החדשה, נאראו, טונגה וטובאלו? מעבר לכך שרובנו מתקשים להגות שמות אלו ובוודאי שלציין אותם על המפה, אלו שמונה מבין 14 המדינות שהתנגדו השבוע בעצרת האו"ם להצעת ההחלטה הפלשתינית שקראה לנסיגה ישראלית מהשטחים ולהטלת אמברגו נשק עליה. האחרות היו ארה"ב, ארגנטינה, צ'כיה, הונגריה, פרגוואי וישראל. דהיינו: המעצמה החזקה ביותר בעולם וידידת אמת שלנו, לצד בעיקר מדינות פופוליסטיות-סמכותניות. בעד ההצעה הצביעו 124 מדינות, בהן כמה שלא הייתם מצפים לראות ברשימה כזו: בלגיה, ברזיל, קפריסין, פינלנד, צרפת, יוון, איסלנד, יפן, לוכסמבורג, מקסיקו, ניו-זילנד, נורבגיה, פורטוגל, סינגפור, ספרד, תאילנד (אני יודע שחלקן מוקד לאנטי-ישראליות וגם אנטישמיות, אבל זה בדיוק הסיפור). גם רשימת 43 הנמנעות צריכה להטריד, משום שהן חושבות שאין ממש בעיה עם הצעה כזאת בעיצומה של מלחמת קיום. היא כוללת בין היתר את אוסטרליה, אוסטריה, קנדה, דנמרק, גרמניה, הודו, איטליה, הולנד, פולין, קוריאה הדרומית, שבדיה, שווייץ ובריטניה. אפשר לצעוק עד מחר שזו צביעות ועד מחרתיים שזו אנטישמיות, ובהחלט ייתכן שאכן זה כך. אבל זה לא משנה את העובדה: ישראל כבר איננה "רק" מדינה מבודדת, אלא היא הולכת ונעשית מדינה מצורעת. מי שהייתה בת-זוג ושכיום מתביישים להיראות איתה בפומבי, גם אם עוד לא הולכים לרבנות. ושיהיה ברור בצורה הכי ברורה שאפשר: אנחנו לא נשרוד יום אחד בלי תמיכה עולמית משמעותית. בלי המטוסים האמריקניים והצוללות הגרמניות, בלי החיטה האמריקנית והנפט האָזֶרי, בלי הייצוא לאיחוד האירופי ובלי ההשקעות הבינלאומיות. ההצבעה הזאת מסמלת בצורה הטובה ביותר את אחד החטאים הגדולים ביותר של ממשלת החורבן: הרס מעמדה הבינלאומי של ישראל.