רופא שיניים כמנהל מחלקה כירורגית. שריונר כמפקד חיל-האוויר. כדורסלן כמאמן נבחרת הכדורגל. נשמע כמו בדיחה גרועה, נכון? כי הרי גם מי שיאמר ש"ניהול זה ניהול", יודע שכמעט תמיד, צריך שיהיה למנהל לפחות מושג כלשהו בתחום פעילות הארגון. על אחת כמה וכמה, אם הוא צריך לקבל החלטות מכריעות במישור היום-יומי ולא רק ברמה האסטרטגית.
אבל הבדיחה הגרועה הזאת היא המציאות באחת הערכאות השיפוטיות החשובות בישראל: בית הדין הרבני הגדול. העובדה שבראשו עומדים מזה שנים מי שכלל אינם מוסמכים להיות דיינים - אפילו לא הדיין הזוטר ביותר בבית הדין הנידח ביותר - היא ממש לא בדיחה. היא מציאות עצובה ושערורייתית, המהווה הוכחה נוספת לכך שבחירת הרבנים הראשיים לישראל איננה הכרעה מקצועית אלא סוגיה פוליטית.
חוק הדיינים קובע ככלל, כי "מי שהוסמך לכך על-ידי מועצת הרבנות הראשית תוך שנתיים לפני המינוי, כשיר להתמנות דיין". מדובר בקבלת כושר לדיינות - הסמכה שהיא הקשה ביותר בעולם הרבני, יותר מאשר סמיכה לרבנות רגילה ויותר מאשר כושר לרבנות עיר. הידע הנדרש הוא עצום, משום שמדובר בנושאים סבוכים ורגישים מאין כמותם: נישואין וגירושין, ממזרות, יהדות, ירושה ועוד. טעות של דיין יכולה להחריב משפחות, פשוטו כמשמעו.
אבל, החוק מ-1955 מוסיף ש"הרבנים הראשיים לישראל יהיו דיינים בתוקף תפקידם". כלומר: המחוקק קבע שמינוי מינהלי לתפקיד יכול להעניק פטור מהדרישה המקצועית. ועוד נקבע שם, כי "נשיא בית הדין הרבני הגדול יהיה הרב הראשי לישראל שנקבע לכך לפי חוק הרבנות הראשית". בפועל, הרבנים הראשיים מתחלפים ביניהם בעשר שנות כהונתם: חמש כנשיא בית הדין וחמש כנשיא מועצת הרבנות הראשית.
מעניין להשוות מסלול זה לאפשרות יוצאת הדופן למנות לשופט מי שאינו משפטן. החוק קובע, כי לבית המשפט העליון ניתן למנות "משפטאי מובהק", וזאת לצד המסלולים של שפיטה, עריכת דין והוראה אקדמית. סעיף זה נוצר לבקשתו של דוד בן-גוריון, כדי למנות לבית המשפט העליון הראשון את הרב פרופ' שמחה אסף, מגדולי המומחים למשפט עברי; בן-גוריון, החילוני הגמור, ראה חשיבות בכך שבין חמשת השופטים הראשונים יהיה מומחה שכזה. הייתה זו הפעם היחידה בה נעשה שימוש באפשרות זו, אם כי אהרן ברק רצה לעשות זאת כאשר הציע לרב שלמה דיכובסקי להצטרף לבית המשפט העליון. והנה הנקודה החשובה לענייננו: הרב דיכובסקי היה מבכירי הדיינים - כלומר, ברק ידע שצריך שופט בעל ניסיון וידע בשפיטה, גם אם לא במערכת העיקרית.
נחזור לעניין. לא ברור מדוע המחוקק יצר מסלול עוקף זה בבית הדין הגדול, אבל מותר לשער שהוא ראה לנגד עיניו ענקי תורה כמו מי שכיהנו באותן שנים ולפניהם: הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג והרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל, הרב אברהם יצחק הכהן קוק ואחרים. חוץ מזה, יש להתחשב בכך שהיו אלו שנותיה הראשונות של המדינה ומאגר המועמדים לתפקידים בכירים היה מצומצם מאוד, כך שהיה צורך בקיצורי דרך. בפועל, כמעט כל הרבנים הראשיים היו דיינים, חלקם מהחשובים שידעה המדינה: הרב עובדיה יוסף, הרב מרדכי אליהו והרב אברהם שפירא ואחרים.
התמונה החלה להשתנות ב-1993, כאשר נבחר הרב ישראל מאיר לאו - למרות שלא היה דיין (לא בהסמכה ולא בפועל). לצידו כיהן הרב אליהו בקשי-דורון, דיין מנוסה. כעבור עשר שנים התמונה שוכפלה, עם הרב יונה מצגר ולצידו הדיין הרב שלמה עמאר. ב-2013 כבר נבחרו שני רבנים ראשיים שאינם בעלי תעודת כושר לדיינות: הרב יצחק יוסף והרב דוד לאו. אמש נבחר הרב דוד יוסף, ובין האשכנזים המרוץ הוא בין הרב מיכה הלוי לרב קלמן בר - כך שגם בעשור הקרוב יהיו לנו נשיאים של בית הדין הרבני הגדול שאינם דיינים.
למה זה חשוב? מכמה סיבות. קודם כל, ההיגיון הפשוט שבו פתחנו. בלתי סביר בעליל להעמיד בראש מערכת אדם שאינו עומד בתנאי הסף להתקבל אליה ושאין לו שום ניסיון בדרכי עבודתה. שנית, כפי שכבר ציינתי, מדובר במערכת העוסקת בדיני נפשות וטעויות עלולות להיות טראגיות. בית הדין הגדול מונה עשרה דיינים, כולל הרבנים הראשיים, והם יושבים בפועל בתיקים - כך שקיימת סכנה ממשית שחוסר הידע וחוסר הניסיון יבואו לידי ביטוי בפסקי הדין.
שלישית, על בית הדין הרבני הגדול אין למעשה שום בקרה. דיוניו מתנהלים בדלתיים סגורות (בשל פרטיות הצדדים), כך שאין עליו בקרה ציבורית. אפשר לערער עליו רק בעתירה לבג"ץ, ובית המשפט העליון מתערב במקרים נדירים מאוד - כך שבפועל אין גם בקרה שיפוטית. במילים אחרות: אם הרב הראשי, בכובעו כדיין ובוודאי בכובעו כנשיא בית הדין, טועה - כמעט ואין אפשרות לדעת את זה, למתוח ביקורת על זה ולתקן את זה.
העובדה שבמשך עשרות שנים מתמנים שני רבנים ראשיים שאינם בעלי ההכשרה לתפקיד הקריטי של נשיא בית הדין הרבני הגדול; ובמיוחד העובדה שזה הפך להיות הנוהג - היא ההוכחה הנוספת לכך שמדובר בפוליטיזציה. כאשר עסקינן במינוי בשירות המדינה על ענפיו, עמידה בתנאי הסף - כשמה כן היא: הסף מחייב. אבל כאשר מדובר במינוי בדרג הפוליטי, אין שום חשיבות לכישורים ולידע (ודוגמאות לא חסרות). וזה בדיוק מה שקורה בבחירת הרבנים הראשיים. עוד סיבה לירידת קרנה של הרבנות, עוד סיבה לכך שאפילו שומרי מצוות רבים מקבלים בחילה לנוכח האופן בו נבחרים העומדים בראשה.