המחשבה הזאת תפסה אותי דווקא בעת קריאת מדור הספורט של ynet, בדיווח על המשחקים ה"ביתיים" של
מכבי תל אביב בכדורגל ובכדורסל בליגות האירופיות, הנערכים מחוץ לישראל - זו השנה השנייה ברציפות. מבחינת הכותבים זה לא היה משהו שצריך לציין במיוחד; זה הרי כבר קרה עשרות פעמים וכנראה יקרה עוד עשרות פעמים.
התרגלנו.
התרגלנו. זה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות בזמן מלחמה. חיילים הרוגים הופכים לעוד אחת מכותרות היום. אזרחים הרוגים הופכים לחלק מסטטיסטיקה. הרס הופך לשגרת חיים. זה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לישראל בזמן מלחמה. כי זה ההפך המוחלט מתפיסת הביטחון בה שרדנו ובה ניצחנו. כי בלוחמה ממושכת, בסוף עלולים המספרים למלא תפקיד - והם לא לטובתנו. אבל מאז 7 באוקטובר 2023,
התרגלנו.
לא שכחנו את החטופים, אבל אנחנו כבר מכירים היטב את ההפגנות והתמונות והזעקות. אנחנו יודעים שיש רבבות עקורים מבתיהם, אבל אנחנו ספונים בבתינו. אנחנו ערים למטחי הטילים, אבל מתנחמים בכך שזה לא אצלנו. ליבנו לא אטום לעדויות התצפיתניות, אבל כבר שמענו אותן לא פעם. לא קיבלנו תשובות על המחדל הנורא ביותר בתולדות המדינה, אבל ההאשמות ההדדיות והבריחה מאחריות נראות לנו טבעיות.
התרגלנו.
אנחנו יודעים שגורלנו נתון בידי הממשלה הגרועה ביותר אי-פעם, אבל אנחנו הולכים ומשלימים עם כך שהיא תישאר עוד שנתיים. אנחנו חשים את הארס ששופכת עלינו תעשיית הרעל שמרכזה במסדרונות השלטון, אבל מי שעיניו בראשו כבר למד להתעלם ממנה. אנחנו מבינים שחבורה של פורעי חוק השתלטה על הגה המדינה, ומקווים שפגיעתם הרעה לא תגיע אישית אלינו.
התרגלנו.
רבבות ישראלים נתקעים שוב ושוב בחו"ל, כי הרוב המכריע של חברות התעופה לא מוכנות לטוס לכאן. ההשקעות הזרות צונחות, כי מי ישים את כספו במדינה בה הדמוקרטיה בסימן שאלה והחיים עצמם בשני סימני שאלה. הכלכלה עומדת על-פי תהום וקברניטיה מגיבים במשיכת כתף. באו"ם יש רוב מכריע להחלטה שמשמעותה המעשית היא חיסול ישראל. בתי הדין הבינלאומיים מתייחסים אלינו כמדינה פושעת. כל אלו שווים לכל היותר כותרת למשך שעה-שעתיים.
התרגלנו.
צה"ל, המוסד והשב"כ עושים עבודה בל תיאמן, עם הישגים שחלקם יילמדו שנים וחלקם לא ייוודעו לעולם, אך לדרג המדיני אין יעדים וממילא אין אסטרטגיה. מה שהתחיל ביום הנורא ביותר בתולדות המדינה מאז הקמתה, ביום הנורא ביותר בתולדות העם היהודי מאז השואה - הפך לשנה שבסיומה ישראל מצויה בסכנה קיומית. אבל למעט מאמרים בתקשורת ולמעט מפגינים פטריוטים המסכנים את עצמם מול משטרה אלימה, כולנו ממשיכים בחיינו.
התרגלנו.
אין לי טענות על כך שהתרגלנו. אני אומר "התרגלנו" בגוף ראשון, כי ברור לי שגם אני התרגלתי. זהו טבע האדם, שגם מאפשר לנו להתגבר על זמנים קשים ואירועים כואבים. אך אין זה אומר שעלינו להשלים עם המציאות הזאת, שמותר לנו לעצום את עינינו לנוכח המשמעות המוסרית של התרגלות שכזאת.
ההרגל משחק לידיהם של מי שרוצים שהמלחמה הזאת תימשך כמה שיותר. של מי ששואפים שגורל החטופים יידחק לשולי תודעתנו. של מי שמייחלים לכך שלא נשים לב שמצבנו הולך ומחמיר. של מי שחושבים שההרגל משחק לטובתם. הללו מצויים בראש ובראשונה בצד של אויבינו, אך למרבה הצער - יש כאלה גם בתוכנו.
היהדות רואה ימי ציון - יום הולדת, יום זיכרון, חג לאומי, חגיגה פרטית - כימים של חשבון נפש. לישראל ולישראלים יש הרבה מאוד חשבון נפש לעשות ב-7 באוקטובר 2024. היכן טעינו, כיצד התגברנו, מדוע נפלנו, איך נחלצנו, מי איבדנו, מה תרמנו. וגם: לאן הולכים מכאן, מהם היעדים הראויים והמציאותיים, כיצד מגיעים אליהם. תנאי ראשון וחיוני לשינוי ההכרחי הוא התנערות מן ההרגל. לא מוכנים שזה יימשך כך. לידיעת מנהיגינו ולהבדיל אויבינו:
אל תבנו יותר על כך שהתרגלנו.