"המלחמה היא המשך הדיפלומטיה באמצעים אחרים" – אמר לפני 200 שנה קרל פיליפ גוטפריד פון-קלאוזביץ, מאבות הלחימה המודרנית, באחת האמירות הידועות ביותר על טיבה ותפקידה של המלחמה. נכון שהיינו עדים למלחמות שמניעיהן היו אחרים (מולדתו, גרמניה, בלטה בכך), אך לרוב – זו אמירה מדויקת. במילים אחרות: מטרותיה של מלחמה אמורות להיות מדיניות, ומכאן שהלחימה היא כלי ולא מטרה. לכן, למעט מקרים נדירים של דרישה לכניעה ללא תנאי (כמו במלחמת העולם השנייה), גם סיומה של מלחמה הוא מדיני. זה גם אומר כי הישגים טקטיים בשדה הקרב אינם תחליף לאסטרטגיה מדינית. יתרה מזאת: הראשונים אמורים לשרת את האחרונה, ואין להם משמעות מאריכת ימים בלעדיה. וזה בדיוק מה שאנחנו רואים בשנה האחרונה, כולל חיסוליהם של חסן נסראללה ויחיא סינוואר. כוחות הביטחון – במיוחד צה"ל, השב"כ והמוסד – עושים עבודה שלא תיאמן ושתילמד בכל העולם במשך שנים. אבל מה הממשלה עושה עם זה? נכון לעכשיו – כלום ושום דבר. אין לנו אסטרטגיה ליום שאחרי ברצועת עזה (אם לא מחשיבים את הכנס של מאי גולן להתיישבות שם), והתוצאה היא שחמאס ממשיך לשלוט בשטח – ואז אנחנו בהתנגשות עם ארה"ב על חלוקת הסיוע. אין לנו אסטרטגיה ליום שאחרי בלבנון. אין לנו אסטרטגיה ליום שאחרי במזרח התיכון. ולמה? כי גיבוש של אסטרטגיה יחייב את בנימין נתניהו להתעמת עם בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן-גביר, וזה לא יקרה מהסיבות שכולנו יודעים. אם הממשלה לא תשנה כיוון – וכעת נוצרה הזדמנות אולי חד-פעמית לעשות זאת – ישראל בהחלט בדרך לניצחון בקרב והפסד במלחמה.

האם ממשלת ישראל והעומד בראשה רוצים שהמלחמה תתארך? זה נראה נורא על הכתב, זה נשמע נורא באוזן, זה נורא אפילו ברמת המחשבה. אבל אין מנוס לכל הפחות מהצגת השאלה, כי אחרי שנה – ושוב, נכון לשעת כתיבת שורות אלו – בכלל לא ברור כיצד לדעתם של בנימין נתניהו וממשלתו יש לסיים את המלחמה/המלחמות. למעט יעדים אמורפיים ובחלקם בלתי מציאותיים, לא שמענו כלום בנושא הזה. לפני כמה חודשים, אחרי לחץ אמריקני כבד, נתניהו קיים איזה דיון או שניים על היום שאחרי ברצועה – ומאז לא נעשה דבר. על לבנון, אירן, החות'ים – אפילו זה לא היה. מה שכן ברור, הוא שלדעת הממשלה והעומד בראשה – כל זמן שהמלחמה נמשכת, אין מה לדבר על ועדת חקירה ממלכתית ובוודאי שאין מה לדבר על בחירות. הערת אגב בנושא זה: בדיון השבוע בבג"ץ על מינוי נציב שירות המדינה אמר נציג הממשלה, דוד פטר, כי הממשלה הקדישה לנושא ישיבה שלמה ואז עוד חלק מישיבה נוספת. אז בשביל פוליטיזציה של השירות הציבורי, המלחמה כנראה כן נגמרה. סגור סוגריים. נתניהו עצמו אמור לעלות על דוכן העדים במשפטו ב-2 בדצמבר, לאחר שנדחתה בקשתו להתחיל את העדות רק בחודש מאי הבא. במצב הנוכחי אני מוכן להתערב שזה לא יקרה ב-2 בדצמבר וגם לא ב-2 בינואר, כי ההגנה תטען (ואולי אפילו בצורה נכונה) שלא ניתן להכין אותו בעיצומה של המלחמה ושהוא לא יכול להתחייב אפילו ליום אחד בשבוע (שלא לדבר על שלושה) של עדות. אל תופתעו אם בסוף, בשיטת הסלאמי, העדות תתחיל הרבה יותר קרוב לחודש מאי. וגם אל תטעו: חקירה נגדית איננה חוויה נעימה לנאשם, גם אם הוא חכם ורהוט כמו נתניהו. זה לא כמו ראיון-כביכול לערוץ 14 הכנוע, זה גם לא כמו ראיון ל-CNN שלא תמיד יודע את כל הפרטים. בבית המשפט, התחמקויות וסתירות פועלות לרעת הנאשם. כל זמן שהמלחמה נמשכת, העדות נדחית. האם השיקולים הללו באמת מופעלים? לא יודע.

אם הייתה לנו ממשלה הגיונית ואחראית, לכל הפחות המספרים היו משכנעים אותה שהגיע הזמן לחשוב על דרך יציאה מן המלחמה. המספר הראשון: הדיווח של פייננשל טיימס השבוע על מחסור במיירטים בישראל, שנשמע מאוד הגיוני. הצורך להגן על כל שטח ישראל במשך שנה מפני טילים וכטב"מים המגיעים לפחות מחמישה כיוונים (לבנון, עזה, אירן, תימן, עירק) – הצורך הזה כנראה מעולם לא הובא בחשבון. שהרי תפיסת הביטחון של ישראל מאז הקמתה היא העברת הקרב לשטח האויב והכרעה מהירה ככל האפשר. המספר השני, שעליו עמדתי שוב ושוב: הכמויות של חיזבאללה. גם אם נניח שנותרו לו "רק" 30,000 טילים – כמה מאות מהם יחדרו ויפגעו. ואם המספר גבוה יותר, גם שיעור הפגיעות יהיה גבוה יותר. אנחנו מתחילים לראות את זה בשבועות האחרונים. תוסיפו לזה את יתר הזירות, והתוצאה ברורה. המספר השלישי נבלע השבוע בשטף הדיווחים: נתוני החשבונות הלאומיים לרבעון השני של השנה, המלמדים שהמשבר הכלכלי הולך ומחמיר – וזה עוד לפני העימות המסלים עם אירן. המשק הישראלי לא יכול לעמוד במלחמה ארוכה, ואם המשק נפגע קשות – אזי ערכו של ניצחון צבאי יורד משמעותית. אלא שלא שמענו אפילו רבע תגובה מצידו של בצלאל סמוטריץ; אני לא חותם לכם שהוא ראה את הנתונים, שהוא הבין אותם ושהם מזיזים לו משהו. הבעיה עם מספרים היא, שגם אם מתעלמים מהם – הם לא נעלמים. גם אם מנפנפים אותם – הם נשארים. גם אם עוצמים עיניים – יש אחרים שמתייחסים אליהם. מספרים תופסים בדש המעיל. מספרים נשארים גם אם מנסים להתנער מאחריות עליהם. מספרים מתועדים גם אם משכתבים פרוטוקולים. מספרים הם עדות מרשיעה.

בשבוע המקוצר שאנו עומדים בסיומו, הצליחה ישראל להתנגש פומבית עם ארה"ב (הסיוע לרצועה), בריטניה (עיצומים אפשריים על בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן-גביר) וצרפת (המלחמה בכלל). הישג מרשים: שלוש מתוך חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון, כאשר שתי האחרות (רוסיה וסין) ממילא חברות – הראשונה במישרין והשנייה בעקיפין – בציר הרשע הפועל נגדנו. התגובות היו שחצניות: בנימין נתניהו הזכיר לעמנואל מקרון את חלקו של משטר וישי בשואה, ואילו סמוטריץ' ובן-גביר הזכירו לקייר סטארמר את הספר הלבן. זה בעצם חלק מהתפיסה של "העולם כולו נגדנו": אתמול, היום, מחר; בשואה ובמלחמה; גם כאשר טובחים בנו וגם כאשר אנו משיבים מלחמה שערה. ואם ממילא העולם כולו נגדנו, אז מותר וצריך להשיב לו כגמולו. זו תפיסה שגויה בתכלית ומסוכנת לחלוטין. תראו רק כמה נתונים כלכליים. בשנה שעברה הגיעו לישראל 3 מיליון תיירים שהכניסו 4.85 מיליארד דולר; אלמלא המלחמה, המספרים היו גבוהים ב-30%. הייצוא שלנו הסתכם ב-156 מיליארד דולר, והייבוא – ב-338 מיליארד דולר. ולא דיברנו על ההשקעות הזרות ועל החברות הרב-לאומיות שפועלות בישראל ועל הנשק שאנחנו קונים ומוכרים ועל ההיי-טק הכובש שווקים ועוד ועוד ועוד. כל זה לא קורה אם "העולם כולו נגדנו". כבר ציינתי כאן, שאין ולא יהיה שוויון בין מעצמת-על לבין מדינה הסמוכה על שולחנה. בה במידה, אנחנו לא שווים למעצמות גרעיניות הנמנות על שבעת המשקים הגדולים בעולם. זה כמובן לא אומר שעלינו להתבטל ולהיכנע; ממש לא. זה כמובן לא אומר שאסור לנו להשיב, לעיתים בתקיפות; ממש לא. אבל זה כן אומר, שאסור לנו לתקוע אצבע בעין למדינות גדולות וחזקות בהרבה מאיתנו, ובמיוחד אם הן נמצאות בטור ידידותינו ההולך ומצטמצם.

תקיעת האצבע בעין מצד הממשלה הגרועה ביותר בתולדות המדינה אינה רק כלפי חוץ. החבורה האטומה הזאת עושה בדיוק את אותו הדבר למי שאסור באיסור מוחלט לפגוע בו: משפחות שכולות ומשפחות חטופים. אין דרך אחרת לתאר את ההחלטה להפקיד את מירי רגב על אירועי יום הזיכרון הממלכתי בכ"ה תשרי. רגב מקבלת שוב ושוב את האחריות על טקסים ממלכתיים מסיבה אחת ויחידה: היא תעשה כל מה שירצו בנימין ושרה נתניהו. היא לא צברה ידע וניסיון בתחום זה כדוברת צה"ל, ובוודאי שאין לזה שום קשר עם תפקידה כשרת התחבורה (והבטיחות בדרכים; 2024 בדרך להיות שנת שיא במספר ההרוגים בתאונות). את 7 באוקטובר היא "הצליחה" להפוך, בצורה מזעזעת וחסרת תקדים, ליום של מחלוקת ושני טקסים נפרדים – של המשפחות ושל הממשלה. השבוע, כאשר קיבלה את טקסי כ"ה בתשרי, רגב טענה שלפני שבועיים היה רק טכס אחד. האם היא חיה על המאדים? האם היא בטוחה שאם היא לא עשתה משהו – אז הוא לא קרה? האם היא חושבת שכולנו חרשים, עיוורים ומטומטמים? האם היא כל כך שקועה בשקר עד שהשתכנעה שהוא האמת? לכו תדעו, אבל זה לא כל כך חשוב. כל עוד מרוצים ברחוב עזה, ממש לא משנה מה קורה בעוטף עזה.

מחלוקת ידועה בין חז"ל עוסקת בשאלה לזכר מה אנו יושבים בסוכה: האם לזכר ענני הכבוד שהקיפו את בני ישראל בצאתם ממצרים, או לזכר הסוכות הפיזיות בהן ישבו במדבר. לעניות דעתי, הדעות הללו משלימות זו את זו: עם ישראל פועל בדרך הטבע ומקים סוכות, וגם מקווה ומתפלל להשגחה ניסית בדמות ענני הכבוד. אריה דרעי דיבר השבוע על "גודל הניסים והנפלאות שהקב"ה עשה איתנו" בשנה האחרונה. לדעתו, העובדה שחיזבאללה לא הצטרף למתקפת חמאס, היא נס גלוי. "אין ספק, קיבלנו מכה קשה וכואבת ביותר, מכה איומה. הלכנו חודשים ארוכים מאוד בתחושה של הסתר פנים, של השפלה גדולה, בתחושה שדם ישראל הפקר, ואכן זו מכה קשה מאוד, אך צריך גם לדעת לראות את ההארה וההשגחה שבתוך ההסתרה, להעריך את גודל הנס". נניח שדרעי צודק (והוא לא), אבל הכל ניסים? איפה העולם הטבעי – הטעויות של יחיא סינוואר, ההתאוששות המהירה של צה"ל, היכולות של השב"כ והמוסד, ההרתעה של ארה"ב? והאם כבר באמת הגיע הזמן לסכם – כאשר יש לנו עוד ועוד הרוגים, כאשר מיליוני ישראלים נתונים לאיומי טילים? יש רק ענני כבוד ואין סוכה? הכל בזכות מי שמביאים את הניסים (מן הסתם החרדים המשתמטים) ולא בזכות מי שמסכנים ואף מקריבים את חייהם? אין גבול לתקיעת האצבע בעיניהם?