זוהי אולי השאלה הקריטית ביותר שכבר למעלה משנה ממתינה לתשובה: מהם יעדיה האסטרטגיים של ישראל במלחמת חרבות ברזל וכיצד בכוונתה להשיג אותם. מי יחליף את חמאס ברצועת עזה? כיצד ישוחררו החטופים? כיצד יובטח ביטחון תושבי הצפון? מה ייעשה עם איום הטילים ארוכי הטווח של חיזבאללה? ולאחר המתקפה המדהימה של חיל-האוויר על אירן – מה המטרות שלנו מולה? "ניצחון מוחלט" אינו תשובה, משום שזוהי ססמה מובנת מאליה ולא תוכנית פעולה. זה בדיוק כאילו שחברה עסקית הייתה אומרת שהיעד שלה הוא "להרוויח כמה שיותר". אני מתחיל לחשוב שאת הצירוף "ניצחון מוחלט" צריך לתרגם לא כ-decisive victory [ניצחון מוחץ] אלא כ-decided victory [ניצחון שנחליט עליו] – מה שכמובן מאפשר להחליט היום, מחר, בעוד שנה, אולי אף פעם. כדאי לזכור שפורמלית אנחנו במצב מלחמה זה החודש ה-13, והשבוע בנימין נתניהו הזכיר שאנחנו "בעיצומה של מלחמה קשה וממושכת". על האינטרסים של נתניהו נדבר מיד, אבל לפני כן – עוד מילה על שני האנשים המסוכנים ביותר בפוליטיקה הישראלית, אולי אי-פעם: איתמר בן-גביר ובצלאל סמוטריץ. הצמד הזה רוצה לחזור ולהתיישב ברצועת עזה, הצמד הזה התנגד אפילו ליציאת ראש המוסד לקטר, הצמד הזה אינו מוכן לשום הפסקת אש מול חמאס, הצמד הזה נכשל לחלוטין בתפקידיו בכלל ובחלקו בניהול המלחמה בפרט. יש אנשים שמפחדים ממלחמה; הצמד הזה מפחד משלום. ומאחר שהם מחזיקים בידיהם את גורלו הפוליטי והאישי של נתניהו, התוצאה ברורה. עם זאת, הפעם חייבת לבוא הסתייגות. בשבוע-שבועיים האחרונים יש לכל הפחות קולות על מו"מ לסיום המלחמה בלבנון וכאמור התחדש המו"מ לגבי עזה. אולי-אולי משהו מתחיל לזוז בכיוון הנכון והחיובי, כי זוהי התשובה האסטרטגית הנכונה היחידה: כיצד להפוך את ההישגים הטקטיים המפעימים של כוחות הביטחון להישגים מדיניים ארוכי טווח.

סביר להניח שזו רק שאלה של זמן עד שסניגוריו של בנימין נתניהו יבקשו לדחות את עדותו במשפטו, האמורה להתחיל בעוד 34 ימים – ב-2 בדצמבר. מן הסתם הם יטענו שלא היה להם זמן לשבת איתו ולהכין אותו לעדות, ושבעיצומה של מלחמה הוא אינו יכול להגיע לבית המשפט – ודאי לא שלושה ימים רצופים בשבוע למשך חמש שעות ביום. זו אפילו מן הסתם האמת, וזה גם האינטרס של כולנו כאזרחי ישראל – שראש הממשלה יעסוק בניהול המלחמה. ולא, זה לא מוכיח שצריך להוציא את נתניהו לנבצרות; מלחמה איננה נסיבות רגילות. אלא מאי? לנתניהו יש המון זמן להמון דברים שאינם קשורים למלחמה. למשל: לפוליטיזציה של מינוי נציב שירות המדינה. לטיפול בדרישות החרדים. לסוף שבוע בפלורידה עם בנו. אבל אם ההגנה תטען את שתטען, לבית המשפט למעשה לא תהיה ברירה. אי-אפשר לכפות על נאשם להעיד כאשר אינו ערוך לכך, על אחת כמה וכמה – ראש ממשלה בזמן מלחמה. התחושה שלי היא, שבסוף נקום ונגלה שהעדות תתחיל במארס/אפריל 2025 – לא הרחק מהתאריך המקורי שביקשה ההגנה, מאי 2025. יש עוד עדות שנתניהו אמור למסור: בפני ועדת גרוניס לפרשת הצוללות. הוועדה הזהירה אותו שהיא עלולה לקבוע שהוא "סיכן את ביטחון המדינה ופגע ביחסי החוץ ובאינטרסים כלכליים של מדינת ישראל". זכותו להופיע בפניה והוא מן הסתם יעשה זאת, או לכל הפחות ישגר את עורכי דינו להשיב על האזהרה החמורה שספג. אבל גם כאן, הרחק מעיני הציבור, נימוק המלחמה הוא רב משקל. ייתכן שדוח ועדת גרוניס הוא האיום הגדול ביותר על נתניהו, משום שאני לא רואה ראש ממשלה ישראלי השורד קביעה סופית שכזאת. מצד שני, מי ראה ראש ממשלה ישראלי שורד את 7 באוקטובר ואפילו מתחזק. מה שמוביל לעוד שני אינטרסים: כל זמן שיש מלחמה, נתניהו עומד כחומה בצורה נגד ועדת חקירה כלשהי (שלא לדבר על ועדת חקירה ממלכתית) ונגד הקדמת הבחירות. בקיצור, התמשכות המלחמה משרתת אותו בהרבה מובנים. האם זהו שיקול בקבלת ההחלטות? עצם השאלה מעוררת חלחלה.

הממשלה חזרה מלאת מרץ למושב החורף של הכנסת, מתוגברת בארבעת הקולות של גדעון סער וחבריו, ומקדמת שורה ארוכה של חוקים שנויים במחלוקת (הגדרה עדינה), שחלקם מאיימים על אבני יסוד במשטר הדמוקרטי של ישראל. אם משהו השתנה כאן, זה עוצמת הצפצוף על ה"ביחד ננצח". אולי גם כאן צריך פרשנות לשונית חדשה: ננצח את הביחד. שתי כותרות שראיתי באותו ערב (28.10.24) הדגימו את סדרי העדיפות. האחת דיברה על כך שעסקת חטופים תתאפשר לכל המוקדם לאחר הבחירות בארה"ב. השנייה מסרה שנתניהו כינס דיון דחוף בנושא מימון המעונות לחרדים. ב"כן, אדוני ראש הממשלה" מסביר ג'ים האקר לאשתו למה שכרם של חברי הפרלמנט הרבה יותר חשוב מזה של מורים ואחיות: האחרונים יוכלו להצביע נגדו רק בעוד ארבע שנים; הראשונים יכולים לעשות זאת הערב. תראו איך הומור בריטי הוא טרגדיה ישראלית.

גם כאן אני מרשה לעצמי לחזור על הנקודה המרכזית: אין מנוס מקיצוצים כואבים ומהטלת מיסים. המלחמה עולה מאות מיליארדים, במישרין ובעקיפין, וצריך לשלם את זה. יש גבול לכמות הכסף שניתן ללוות, יש גבול לכמות החוב שאפשר לגלגל לדורות הבאים. אז היכן הבעיה? בשני מישורים. האחד: לגזירות לא מתלווה שום תוכנית להאצת הצמיחה; בדיוק כמו בתחום הצבאי, יש אוסף של פעולות טקטיות ואין שום אסטרטגיה. השני: העדר כל דוגמה אישית. תהיו בטוחים שמשרדי הממשלה המיותרים לא ייסגרו, תהיו בטוחים שהכספים הקואליציוניים לא יקוצצו (ודאי לא כמו הקיצוצים בבריאות, ברווחה ובחינוך), תהיו בטוחים שלא תבוטל אף משרת שר או סגן שר. ראו דוגמה קטנה: יימצאו מאות מיליוני שקלים למעונות לילדי החרדים, במקביל לקיצוץ התמיכה במשפחות שכולות. זוהי עוד דוגמה לא רק לכך שזוהי ממשלת ביזה הדואגת קודם כל לעצמה ולבוחריה; לא רק לכך שזוהי ממשלת חורבן שמותירה אחריה הרס בכל אשר תלך; זוהי גם ממשלה חסרת כל מוסר. היא בהחלט יכולה לכפות עלינו לשלם הרבה יותר ולקבל הרבה פחות, אך כאשר הדבר נעשה בצורה בלתי מוסרית – רק יגדל מספרם של מי שירשו לעצמם לתכמן ולהתחמק.

הממשלה בכלל ובנימין נתניהו בפרט מבועתים מן האפשרות שיהיה עליהם להיתקל במחאה, במיוחד מאז פרוץ המלחמה. אז מה עושים? הולכים כמה שפחות להלוויות וניחום אבלים, משתדלים להיפגש עם משפחות חטופים שלא יציקו יותר מדי, עורכים טקסים ללא קהל ומצלמים אותם מראש. אבל מה קורה אם בכל זאת יש מחאה? מעלימים אותה כאילו לא הייתה. ברוח זו נמנע ערוץ 14 משידור טכס המשפחות ב-7 באוקטובר ושידר רק את הטקס של מירי רגב. ואילו השבוע חתכה לשכת ראש הממשלה את רגעי המחאה בעת נאומו של נתניהו בטקס רגב ב', כאשר העלתה אותו לרשת. הבנתם? צנזרו (ויש שיאמרו: זייפו) תוך שימוש בכלים ממלכתיים השייכים לכולנו. אולי בבחירות הבאות צריך לפרסם תמונה של נתניהו לא עם דונלד טראמפ או ולדימיר פוטין, אלא עם קים ג'ונג-און. וכאשר נתניהו עושה זאת, מה לנו כי נלין על כך שדוברו, עומר דוסטרי, חסם בווטסאפ את הכתב המדיני של כאן 11, מיכאל שמש, לאחר שהלה מתח עליו ביקורת. זה בא לאחר שאותו דוסטרי – מזכיר לכם שאנחנו משלמים את משכורתו – הוציא את הכתבת המדינית של ערוץ 13, מוריה אסרף, מקבוצת הדוברות לאחר שחשפה אותו כמקור. כי מה שווה התקשורת אם אנחנו לא יכולים לשלוט בה.

הזכרתי את הדיווח לפיו יש הסבורים שעסקת חטופים צריכה לחכות לתוצאות הבחירות בארה"ב. אלא שהטיעון הזה מתפוגג ברגע ששמים לב ללוחות הזמנים. ההנחה היא שבנימין נתניהו מעדיף ניצחון של דונלד טראמפ, אבל זה אומר: לפחות עוד שלושה חודשים של גיהנום לעשרות חטופים ולמאות משפחות. נשים בצד את זה שמדובר בפשיסט מטורף ועבריין מורשע, שניצחון שלו יהיה סכנה עצומה לעולם החופשי כולו – שאנחנו עדיין חלק ממנו. נשים בצד את זה שהדבר היחיד המעניין את דונלד טראמפ הוא דונלד טראמפ, ושההחלטות שלו תלויות במצבו הנפשי הנקודתי ובמה שראה לפני עשר דקות בפוקס ניוז. נשים בצד את זה שמדובר בגזען שהשמיע הערות אנטישמיות, ושהוא לא סלח לנתניהו על שהעז להכיר בנצחונו של ג'ו ביידן. נניח שטראמפ מנצח. הוא ייכנס לתפקידו רק ב-20 בינואר 2025. עד אז, ימשיכו ג'ו ביידן וממשלו לנהל את העניינים, ברווזים צולעים ככל שיהיו. אז אפילו אם נתניהו בונה על יד חופשית מטראמפ (וזה בכלל לא בטוח), זה יקרה רק בעוד כמעט שלושה חודשים. אולי נתניהו בונה על זה שהצד השני כל כך יחשוש מהקפריזות של טראמפ, עד שימהר לסגור עסקה עכשיו. אבל הצד השני יכול גם להמר על הבדלנות של טראמפ ועל כך שהוא יוציא את הכוחות האמריקניים מהמזרח התיכון, כולל אלו ששלח ביידן להגן על ישראל. בקיצור: זהו חישוב שגוי מבחינה עובדתית, וחמור בהרבה – פסול מבחינה מוסרית.