ברמה העקרונית, בנימין נתניהו צודק. אנחנו אומנם חיים במשטר פרלמנטרי ולא במשטר נשיאותי, השרים הם מינוי של הכנסת ולא של ראש הממשלה, אבל המחוקק העניק לראש הממשלה את הסמכות לפטר שרים, מתוך הכרה במעמדו הבכיר ובחובתו להבטיח עבודה תקינה ויעילה של ממשלתו. כאשר יש חילוקי דעות מהותיים ומתמשכים בין שר לבין ראש הממשלה, ואם כלו כל הקיצין – מי שאמור ללכת הביתה הוא השר. זה נכון גם, ואולי אפילו במיוחד, כאשר מדובר ביחסי ראש הממשלה ושר הביטחון בזמן מלחמה. אלא מאי? כל סמכות מינהלית חייבת להיות מופעלת בצורה עניינית וסבירה. אי-אפשר לפטר שר בגלל שהוא מסרב לבוא בחליפה לישיבות הממשלה. הענייניות והסבירות הן מושגים חמקמקים שלרוב נלמדים מן ההקשר. וכאשר עושים זאת בעניינו של יואב גלנט, כל הראיות מוליכות לכך שמדובר במהלך פוליטי ואישי ולא בהחלטה מקצועית. חילוקי הדעות בין נתניהו לגלנט על ניהול המלחמה אינם חדשים, ואפילו טוב שהם קיימים ושהבכירים ביותר מאתגרים זה את זה. אם זו הייתה הסיבה, ואם באמת המחלוקות הללו פוגעות בניהול המלחמה, נתניהו היה ממנה שר ביטחון ראוי, ולא באדם שהיה סרן בצנחנים לפני 40 שנה ושכל הקריירה שלו היא אך ורק בתחום הפוליטי; זה כמו להחליף מנהל בית חולים במישהו שהיה סטודנט לרפואה לפני שנות דור וכיום הוא צייר. כפי שאמרו רבים וטובים ממני, הנסיבות מלמדות שנתניהו רצה להיפטר מגלנט כדי להעביר את חוקי ההשתמטות: הוא מקבל שר ביטחון חלש ואומר-הן, והוא מקבל שר חוץ שתמורת האתנן המתאים יספק עוד ארבע אצבעות. העיתוי גם הוא זועק לשמים, ושוב – אינני מחדש כאן דבר. בעיצומה של מלחמה רב-זירתית, לפני מתקפה אירנית עוצמתית, מופקד משרד הביטחון המדינה בידי מי שמעולם לא מילא תפקיד כלשהו במשרד זה וברמות הללו במערכת הביטחון, שאין לו מושג מהן התוכניות המבצעיות, שלא מכיר את הקצינים הבכירים, שמעולם לא דיבר עם שר ההגנה האמריקני, שאפילו לא יודע איך מזמינים קפה בלשכת השר. עוד לא היה כזה מעשה מופקר בישראל, וזה בלשון הכי עדינה שמצאתי.

יש כאן נקודה נוספת, חמורה עוד יותר (אם זה בכלל אפשרי): הדחתו של גלנט היא מעשה של רודן. אם היינו בעולם דיני העבודה, היה נקבע שמדובר בפיטורים בלתי חוקיים – בלי אזהרה, בלי שימוע, בלי בחינת אפשרויות חלופיות. אבל אנחנו "רק" בעולם הממשל התקין בזמן המלחמה, "רק" בעולם המשטר הדמוקרטי. וכאן יכול נתניהו לפטר לבדו את השר החשוב ביותר בממשלתו, משום שהוא מפריע לו לתת לשותפיו הקואליציוניים את האתנן המבטיח את הישרדותו הפוליטית בה תלויה הישרדותו האישית. וכולנו זוכרים מהו האתנן: פטור מגיוס לאלפים ורבבות, בעוד צה"ל מקיז דם מדי יום ואיבד עד כה 10,000 הרוגים ופצועים. לכך יש להוסיף עוד מהלך שעבר כמעט ללא תשומת לב: יו"ר הקואליציה, אופיר כץ, העניש את יולי אדלשטיין ודן אילוז משום שהביעו התנגדות לחוק המעונות. תקראו את זה שוב. הם לא הצביעו נגד, הם אמרו שיצביעו נגד – ועל זה הם נענשו. סוגיה אחרת היא מהי חובתו של חבר כנסת המתנגד לעמדת סיעתו – למצפונו או למפלגתו. אבל זה לא מה שקרה כאן. הם לא עשו דבר, הם רק דיברו – ועל זה נענשו. הפיטורים של גלנט הם איתות לכל שר שלא יתיישר, והבריונות של כץ היא איתות לכל חבר כנסת שלא יתיישר. אל תתפלאו אם אדלשטיין יודח מראשות ועדת החוץ והביטחון כדי לאפשר להעביר את חוק ההשתמטות. ולבסוף נזכיר, שמשטרים רודניים נוטים להאריך מלחמות משום שהדבר משרת את הישרדותם – ובחודשים האחרונים דומה, שלפחות המלחמה בעזה נמשכת ללא שום תוחלת צבאית ומבצעית, בעוד החטופים ההולכים ומתמעטים ממשיכים להינמק בגיהנום עלי אדמות.

המהלך של כץ, שאינו הראשון מסוגו, אולי גם מסביר מדוע חבורה של חברי כנסת מהליכוד שותקת לנוכח מעשי הנבלה המתחוללים לנגד עינינו, ואשר השבוע הגיעו לשפל חדש. מרוב 32 חברי הסיעה אין לנו שום ציפיות; הם מוכיחים את נכונות האמירה לפיה הליכוד היא מפלגת המיליארד – אחד ואחריו שורה של אפסים. אבל בכל זאת, יש כמה אנשים שלפחות לפי עברם – אמורים להיות בעלי עמוד שדרה, ושהיינו יכולים איכשהו לצפות מהם לקום אחרי הדחתו של גלנט ולומר: עד כאן. בעיצומה של מלחמה לא מפטרים שר ביטחון משיקולים פוליטיים ואנוכיים, לא ממנים לתפקיד אדם חסר כל כישורים, לא מותירים את ממשלת ישראל בלי אף איש מקצוע בתחום הביטחוני (לא שכחנו שמירי רגב היא תת-אלוף במילואים, לשכתה מזכירה את זה בכל הזדמנות, אבל היא עסקה רק בדוברות; אבי דיכטר היה ראש השב"כ, אבל נראה שהוא מונה לשר החקלאות משום שפיתח תכונות של עציץ נוי). ואלה שמות מי שצריכים להיזכר לדראון עולם על שתיקתם: יואב קיש, ניר ברקת, אבי דיכטר, יולי אדלשטיין (על הדחת גלנט), חיים כץ, משה סעדה. אליהם מצטרפים גדעון סער, זאב אלקין, שרן השכל ומישל בוסקילה. תמורת אתנן של משרת קישוט (שר החוץ חסר חשיבות בממשלות נתניהו) ומשרות מיותרות (עוד שר לענייני כלום, עוד סגנית שר לענייני שום דבר), במחיר של מאות מיליונים בזמן קיצוץ בבשר החי (תוספת לתקציב משרד החוץ, עלות הלשכות) – תמורת זה הם מרחיבים את הבסיס של ממשלת החורבן והביזה, מאפשרים פגיעה בביטחון המדינה ויורקים בפרצופיהם של מיליוני החיילים ובני משפחותיהם.

אלו לא היו הסימנים היחידים השבוע להתדרדרות המהירה של ישראל לעבר הדיקטטורה. לפי כמה פרסומים, הבאים על הכוונת של נתניהו הם הרצי הלוי ורונן בר, שגם הם מעזים להביע דעות מנוגדות לאלו של נתניהו בנושא המלחמה בכלל והחטופים בפרט – מה שמסכן את הקואליציה שלו מכיוון הימין המשיחיסטי ההזוי. שיהיה ברור: הרמטכ"ל וראש השב"כ נושאים באחריות אישית לאסון הגדול ביותר בתולדות המדינה וצריכים ללכת הביתה. אבל: 1) האחרון שיכול להדיח אותם הוא זה שמסרב בכל תוקף לקבל קמצוץ של אחריות אישית. 2) והוא גם זה שטוען שאסור אפילו לחקור בזמן המלחמה. חוץ מזה, אם הממשלה הנוכחית תמנה את הרמטכ"ל וראש השב"כ – לכו תדעו את מי נקבל. הרי יש לנו את תקדים דני לוי, עושה דברו של איתמר בן-גביר שהוקפץ תוך פחות משנה לתת-ניצב לרב-ניצב, שהישגו היחיד כמפקד מרחב חוף היה מעצרים המוניים של מפגינים נגד הממשלה והעומד בראשה, שביצע שורה של מינויים שהפכו את בן-גביר למפכ"ל-על, ושגם השבוע סיפק את הסחורה: חסימה מיידית של רחוב עזה לאחר פיטוריו של גלנט ועשרות מעצרים בשעות שלאחר מכן, תוך המשך הפגיעה האלימה בזכויות הדיבור, ההפגנה והמחאה. ישנו גם תחום התקשורת. ממשלת ההפיכה מקדמת חוקים שיעניקו לה מידע על הרגלי הצפייה שלנו והשפעה על הכנסות הערוצים, ושיעבירו לידיה את השליטה על תקציבו של השידור הציבורי. וזה כאשר כבר יש לה ערוץ תעמולה, שיחסיו עימו נראים חמורים בהרבה מאלו שהובילו לתיק 4000. השבוע היא גם קבעה תקדים בביטול מינויים לעיתון הארץ בשל דברים חמורים ומקוממים של עמוס שוקן; השלב המתבקש הבא הוא פגיעה באמצעי תקשורת בשל תכניהם-שלהם, ולא בשל אמירות של בעליהם. כמובן שלא שכחנו את תחום המשפט. שרים שוב השתלחו בגלי מיארה, נתניהו ביקש מיריב לוין "למצוא פתרון" (תוך הפרה בוטה של הסדר ניגוד העניינים), לוין עצמו מקצץ תקנים של שופטים ועושה את כל התרגילים האפשריים כדי לא למנות את יצחק עמית לנשיא בית המשפט העליון, והממשלה מעבירה החלטה שלמרות הכל תאפשר לה למנות אדם חסר כישורים לתפקיד נציב שירות המדינה. ושוב: הכל תוך שבוע אחד.

לפני הסערה סביב גלנט (שנראה שהדחתו הייתה גם ניסיון להסיט את תשומת הלב מהנושא הבא שלנו) והבחירות בארה"ב, העניין המרכזי על סדר היום היה החקירות בלשכת ראש הממשלה – על הדלפת מסמכים מסווגים ואולי על שימוש בהם ליצירת נרטיב בנושא החטופים, ועל הטיפול בפרוטוקולים בתחילת המלחמה. הניסיון לימד אותי להיות זהיר מאוד בהתייחסות לחשדות ראשוניים; במקרים רבים יש פער עצום בין בקשת מעצר לבין פסק דין, אם בכלל מגיעים אליו. אבל התגובות הסותרות וההיסטריות של לשכת ראש הממשלה מרמזות שאולי יש דברים בגו. במיוחד צדה את עיני התגובה לחקירה בנושא הפרוטוקולים: "ציד מכשפות חסר תקדים בעיצומה של מלחמה", "כמו נסיונות אחרים לנפח האשמות נגד ראש הממשלה ולשכתו" ועוד. נניח בצד את הציניות של "בעיצומה של מלחמה" לאור אירועי המשך השבוע; נבחר ציבור במדינה דמוקרטית יכול בהחלט לטעון לחפותו, אבל אסור לו להשתלח בצורה כזאת בגופי החקירה העושים את עבודתם. זה אמור להיות מובן מאליו; לא לרודנים-בהתהוות היושבים בלשכת ראש הממשלה. נתניהו מתבכיין כבר חודשים על הדלפות מהקבינט והממשלה. אבל הרי השב"כ עובד אצלו; הוא יכול לתת הוראה: אני רוצה חקירה, אני רוצה דיווח בעוד שלושה ימים, אני רוצה עידכון בכל יומיים. למה זה לא נעשה? כי ההדלפות איכשהו כמעט תמיד משרתות את הנרטיב של נתניהו: השתלחויות בראשי מערכת הביטחון, השתלחויות בייעוץ המשפטי (כמו השבוע), הוא עצמו יוצא המבוגר האחראי. וכל עוד נתניהו מחזיק בקבינט את איתמר בן-גביר, שלפי פרסומים רבים חשוד בלא מעט הדלפות, שלא יבוא בטענות.

את השבוע הזה התחלתי עם כוונה לפתוח את הטור בטענה לפיה הפגם הבסיסי ביותר של הממשלה הנוראה הנוכחית היא חוסר מוסר: בנושא החטופים, בנושא ההשתמטות, ביחס ללוחמים, בטיפול בעקורים, בסוגיית התקציב. זוהי חבורה של אנשים שעקרונות יסוד מוסריים ואתיים, יהודיים וישראלים ואנושיים, זרים להם או שהם דורסים אותם ברגל גסה. האירועים השבוע מובילים למסקנה קשה עוד יותר. זוהי חבורה של שואפי רודנות, בהנהגתו של בנימין נתניהו, שהדבר היחיד המדריך אותם הוא הרצון להישאר בשלטון. אין פלא שהם חוגגים את נצחונו של דונלד טראמפ – פשיסט מטורף ועבריין מורשע, הרוצה כוח לשם כוח (ויש עוד נקודות דמיון מצמררות, שלא נרחיב עליהן הפעם). הם מקצצים בשירותים חיוניים ובמקביל בוזזים את התקציב לצרכים פוליטיים ואישיים. הם מרסקים את החיילים בסדיר ובמילואים ובמקביל מנציחים ומממנים השתמטות. הם מתנגדים מסיבות אנוכיות לכל מהלך שיוציא מן הגיהנום את מי שהופקרו במשמרת שלהם. הם מנסים להשתלט על שומרי הסף ועל התקשורת. הכל עובר להם מעל הראש. מיליונים בהפגנות, עמדות מקצועיות, ביקורת תקשורתית, אזהרות מחו"ל, קריאות החיילים הקורסים, זעקות משפחות החטופים, בכי המשפחות השכולות. האם נגיע חלילה למצב, בו יימצאו מי שמסקנתם תהיה שהדבר היחיד שאולי ישנה משהו יהיה שימוש בכוח?