ברמה העקרונית, בנימין נתניהו צודק. אנחנו אומנם חיים במשטר פרלמנטרי ולא במשטר נשיאותי, השרים הם מינוי של הכנסת ולא של ראש הממשלה, אבל המחוקק העניק לראש הממשלה את הסמכות לפטר שרים, מתוך הכרה במעמדו הבכיר ובחובתו להבטיח עבודה תקינה ויעילה של ממשלתו. כאשר יש חילוקי דעות מהותיים ומתמשכים בין שר לבין ראש הממשלה, ואם כלו כל הקיצין – מי שאמור ללכת הביתה הוא השר. זה נכון גם, ואולי אפילו במיוחד, כאשר מדובר ביחסי ראש הממשלה ושר הביטחון בזמן מלחמה.
אלא מאי? כל סמכות מינהלית חייבת להיות מופעלת בצורה עניינית וסבירה. אי-אפשר לפטר שר בגלל שהוא מסרב לבוא בחליפה לישיבות הממשלה. הענייניות והסבירות הן מושגים חמקמקים שלרוב נלמדים מן ההקשר. וכאשר עושים זאת בעניינו של יואב גלנט, כל הראיות מוליכות לכך שמדובר במהלך פוליטי ואישי ולא בהחלטה מקצועית.
חילוקי הדעות בין נתניהו לגלנט על ניהול המלחמה אינם חדשים, ואפילו טוב שהם קיימים ושהבכירים ביותר מאתגרים זה את זה. אם זו הייתה הסיבה, ואם באמת המחלוקות הללו פוגעות בניהול המלחמה, נתניהו היה ממנה שר ביטחון ראוי, ולא באדם שהיה סרן בצנחנים לפני 40 שנה ושכל הקריירה שלו היא אך ורק בתחום הפוליטי; זה כמו להחליף מנהל בית חולים במישהו שהיה סטודנט לרפואה לפני שנות דור וכיום הוא צייר. כפי שאמרו רבים וטובים ממני, הנסיבות מלמדות שנתניהו רצה להיפטר מגלנט כדי להעביר את חוקי ההשתמטות: הוא מקבל שר ביטחון חלש ואומר-הן, והוא מקבל שר חוץ שתמורת האתנן המתאים יספק עוד ארבע אצבעות.
העיתוי גם הוא זועק לשמים, ושוב – אינני מחדש כאן דבר. בעיצומה של מלחמה רב-זירתית, לפני מתקפה אירנית עוצמתית, מופקד משרד הביטחון המדינה בידי מי שמעולם לא מילא תפקיד כלשהו במשרד זה וברמות הללו במערכת הביטחון, שאין לו מושג מהן התוכניות המבצעיות, שלא מכיר את הקצינים הבכירים, שמעולם לא דיבר עם שר ההגנה האמריקני, שאפילו לא יודע איך מזמינים קפה בלשכת השר. עוד לא היה כזה מעשה מופקר בישראל, וזה בלשון הכי עדינה שמצאתי.