תומכיו של בנימין נתניהו נוהגים לטעון, ש"לא ביבי – לא חוקרים". לשיטתם, נתניהו – האיש החזק ביותר בישראל מזה שני עשורים – הוא קורבן לרדיפות חסרות יסוד, המפלות אותו לרעה מול מי שבאמת חטאו. כעת נתניהו עצמו הולך עוד יותר רחוק: כן ביבי – לא חוקרים. סדרת ההשתלחויות שלו בעקבות שורת החקירות הנוגעות לאנשי לשכתו מעבירה מסר ברור: אסור לחקור חשדות שנוגעים לסביבתו, כי זוהי אפליה וזוהי פוליטיזציה וזהו ניסיון להפיל את שלטון הימין וזו פגיעה בניהול המלחמה. מי שמכבד את שלטון החוק, אומר – לפחות מן השפה ולחוץ – שהוא ישתף פעולה בחקירה נגדו. מי שבטוח בחפותו, מקדם בברכה חקירה שתוכיח זאת ופועל לקדם אותה. לעומת זאת, מי שמנסה להלך אימים על החוקרים – השב"כ, המשטרה, הפרקליטות – הוא כנראה מי שיש לו סיבה טובה לחשוש שמא יעשו את מלאכתם נאמנה. זה בדיוק מה שעשה ריצ'רד ניקסון בפרשת ווטרגייט, אשר החלה באנשי לשכתו – וכולנו יודעים כיצד הסתיימה. נתניהו בחר בצורה חד-משמעית באפשרות השנייה. במסגרת זו אין לו שום בעיה לתקוף את השב"כ בזמן מלחמה, ואין לו שום בעיה עם ההתקפות הגסות של יאיר נתניהו, שיותר ויותר מתברר שהוא אומר את מה שאביו עדיין לא מעז להגיד בעצמו. הבנתם? את סביבתו של נתניהו אסור לחקור בשעה שכזאת (על חשדות הנוגעים במישרין למלחמה!), אבל לנתניהו מותר לצאת באותה שעה עצמה נגד אחד הגופים החשובים ביותר לביטחון המדינה. כי את המדינה אפשר להקריב.

דבריו של יואב גלנט למשפחות החטופים רגע לפני שסולק מתפקידו, באחת הפעולות הרודניות החמורות בתולדות ישראל, היו צריכים להבעיר את המדינה (במובן המטאפורי). גלנט אמר, שאפשר היה לפני חודשים להגיע להסדר לשחרור החטופים, ושלא היו אלו סיבות ביטחוניות שמנעו את ההסדר. מכלל לאו אתה שומע הן: אלה היו סיבות פוליטיות. גלנט אינו הראשון שאומר זאת. בני גנץ וגדי איזנקוט חשפו גם הם, לאחר שהתפטרו מן הממשלה, ששיקולים פוליטיים חדרו לקודש הקדשים של קבלת ההחלטות הצבאיות והמדיניות. וכולנו יודעים במה מדובר: חששו של בנימין נתניהו מפני נפילת ממשלתו, אם יאבד את קולותיהם של איתמר בן-גביר ובצלאל סמוטריץ' במקרה שיסכים להפסקת אש. תומכי נתניהו כמובן יאמרו שמדובר בהאשמות שווא של יריבים פוליטיים. זה ההיגיון הקבוע שלהם: צריך להקשיב רק למי שבעד נתניהו, כי הוא האובייקטיבי ודובר האמת. בפועל, מדובר בשלושת אנשי הביטחון הבכירים ביותר שניהלו את המלחמה, כולל שני שרי ביטחון, שני רמטכ"לים וסגן רמטכ"ל. גנץ ואיזנקוט התפטרו כי התברר להם שנתניהו לא סופר אותם, גלנט פוטר כדי שנתניהו לא יצטרך לספור אותו. אין מצב בעולם שבו אפשר להאמין לנתניהו על פני שלושתם – כל אחד לחוד, בוודאי כולם יחדיו. כעת אנחנו יודעים הישר מתוך חדר הקבינט והבור בקריה, שעשרות חטופים עוברים מזה 400 ימים גיהנום בל יתואר – רק בגלל השיקולים הפוליטיים של נתניהו, לא בגלל שום סיבה ביטחונית. האמת הנוראה הזאת עברה לכולנו מעל הראש: אחרי שממשלתו של נתניהו לא הצליחה להגן עליהם, כעת היא מקריבה אותם.

בצלאל סמוטריץ' מכריז שמבחינתו 2025 תהיה שנת החלת הריבונות הישראלית ביהודה ושומרון. הוא ואיתמר בן-גביר קוראים להקים התנחלויות ברצועת עזה. בן-גביר משנה במו ידיו את הסטטוס-קוו בהר-הבית. כל זה – בלי קמצוץ של עבודת מטה, בלי רבע של שמיעת אנשי המקצוע, בלי שורה אחת של החלטת ממשלה. אבל בנימין נתניהו שותק. האם זה מפני שהוא מסכים איתם? כנראה לא, כי בעבר הלא-רחוק התבטא נגד רעיונות ומעשים כאלה. השתיקה נובעת מאותה סיבה שהוא לא מעז לבצע עסקת חטופים ולא מעז להכין תוכנית כלשהי ליום-שאחרי ברצועה: הוא מ-פ-ח-ד (כפי שאמר פעם בבוז כלפיו יריביו). נניח שממשל טראמפ יתן את ברכתו להחלת ריבונות ביהודה ושומרון (והוא לא, אבל נניח). נניח גם שהממשל יגיד לישראל לעשות בעזה מה שבא לה (כנ"ל). נניח שאותו ממשל אפילו ישלח נציג לחנוכת בית כנסת על הר-הבית (כנ"ל). ארה"ב אינה השחקן היחיד בעולם, בו ישראל תהפוך מיד למדינה כובשת ומצורעת. ראשיה, קציניה וחייליה יהיו יעד להליכים פליליים תוצרת האג בכל רחבי הגלובוס. המהלכים הללו עלולים להצית גל טרור חסר תקדים בארץ ומחוצה לה ואולי אפילו מלחמה איזורית. הם יהרסו כל סיכוי לנורמליזציה עם סעודיה ולברית מוצקה נגד אירן. הם יקרעו לגזרים את ישראל, שמשאביה המתדלדלים יופנו לניהול שני מיליון פלשתינים בעזה ואשר עלולה להפוך למדינה אפרטהייד. אני מאמין ומקווה שנתניהו לא יאפשר לשני הפירומנים הללו להתקדם אל מעבר לשלב הדיבורים. אבל ההצהרות המופרעות הללו כבר גורמות נזק עצום ועלולות ליצור דינמיקה שתצא משליטה, ונתניהו אינו עושה דבר כדי להפסיק אותן אחת ולתמיד. שוב מתברר, שבהכרעה בין טובת המדינה לבין גורלו של נתניהו – את המדינה אפשר להקריב.

כמה מספרים שהציג השבוע צה"ל בדיון אצל גלי מיארה. הצבא צריך לפחות עוד 10,000 חיילי סדיר, מתוכם 7,500 לתפקידי לחימה, בשל נטל המילואים המוגבר. יש למעלה מ-70,000 בחורי ישיבות חרדים שהגיעו לגיל גיוס ולא גויסו. בארבעת החודשים הראשונים של שנת הגיוס הנוכחית גויסו 916 חרדים. נשלחו צווי התייצבות ל-3,000 בני ישיבות, 273 מהם התייצבו, 48 התגייסו. אז ככה: מספר החרדים המשתמטים עולה פי עשרה על צרכיו של צה"ל. מתוכם התגייסו השנה 1.3%. מבין בחורי הישיבות מקבלי הצווים התייצבו 9% והתגייסו 1.6%. במילים אחרות: 91% שמו פס על עצם הצו, 98.4% ממשיכים לא לשרת. והנה עוד נתון אחד שפורסם השבוע: שיעור ההתייצבות למילואים, שעמד על 130% בתחילת המלחמה, עומד כעת על 75%-80%. זאת אומרת, שגם בסבב השני ואפילו השלישי של מילואים בתוך שנה, עם סכנת החיים ועם הנטל הכלכלי ועם המעמסה המשפחתית – שיעור המשרתים הוא כמעט תמונת ראי של שיעור המשתמטים. מה עושה בנימין נתניהו מול הנתונים הללו? מפטר את שר הביטחון שדרש להגדיל את הנטל על המשתמטים (לא חלילה להשוות אותו ואפילו לא קרוב לזה; להגדיל), מבטיח לקדם חוק שינציח את ההשתמטות ומוכן להבטיח בחקיקה גם את המשך התשלום למשתמטים. והכל על חשבונה של אותה שכבה שעובדת ויוצרת ומשלמת מיסים והולכת למילואים – לטובת אותה שכבה שעושה את ההפך. למה? כי זה מה שהוא צריך פוליטית, ואת כולם אפשר להקריב.

לפי סניגוריו של בנימין נתניהו, הם נאלצו בחודשים האחרונים לבטל פגישות עימו לצורך הכנה לעדותו, משום שהללו התנגשו עם אירועים ביטחוניים בלתי צפויים. שאלת תם: איך זה שהפגישות הללו מעולם לא התנגשו עם סופי שבוע בארה"ב, פוליטיזציה של השירות הציבור וישיבות בהן הוא ומלחכי פנכתו השתלח בתקשורת וביועצת המשפטית? במילים אחרות: איך זה שהיה לו זמן לכל אלו, אבל לא להכנה לעדות? תרשו לי לנחש, שמאבקו של נתניהו לדחיית עדותו לא הסתיים עם דחיית בקשתו לעכב אותה בעשרה שבועות. אל תתפלאו אם כעת תגיע בקשה לדלל את ישיבות בית המשפט, הקבועות ל-6.5 שעות ביום במשך שלושה ימים בשבוע. אל תפלו מהכסא, אם ב-1 בדצמבר בערב או ב-2 בדצמבר בבוקר תועבר לבית המשפט הודעה בהולה בדבר אילוץ ביטחוני/מדיני שלא ניתן לחשוף ואשר מונע ממנו להגיע. ואל תגיבו בתדהמה אם הודעות כאלו יגיעו גם בהמשך. כי אומנם האינטרס הציבורי הוא לסיים את המשפט הזה מהר ככל האפשר, אבל את הציבור אפשר להקריב.

יש החוככים את ידיהם בהנאה לנוכח המינויים הבכירים בתחום מדיניות החוץ בכלל ומול ישראל בפרט, עליהם הכריז דונלד טראמפ: כמעט כולם ידועים כתומכי ישראל ותיקים ומוצקים. אני ממש לא מתלהב, ולא רק משום שמדובר בפשיסט מטורף שיחרוץ את גורל העולם, ולא רק משום שהרבה מאוד תלוי בצד שעליו יקום בבוקר ובמה שיראה לאחר מכן בפוקס ניוז. ראשית, ישראל היא ממש לא הזירה החשובה ביותר למדיניות החוץ האמריקנית, ולא משנה של איזה ממשל. סין ואסיה הן האתגר הראשון, רוסיה ואירופה באות אחריהן, ובמזרח התיכון – קודם כל הנפט במפרץ והגרעין האירני. חמאס, חיזבאללה, הפלשתינים, ההתנחלויות – כאב הראש מהם עולה פי כמה על חשיבותם. מה שיקרה בזירות האחרות ישפיע עלינו במישרין, וקשה להיות אופטימיים לנוכח הצהרותיו ואופיו של טראמפ. שנית, נגיד שהממשל החדש יתן לישראל יד חופשית בצורה חלקית או מלאה – ביהודה ושומרון, בעזה, בלבנון, מול אירן. מי אמר שזה טוב? כל הורה ומורה יודע, שזה הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות. ומה לעשות, ביחסים מול ארה"ב – ישראל היא הילד שמדי פעם צריך מבוגר אחראי שיציל אותו מפני עצמו. דווקא משום שארה"ב רואה גם את האינטרסים שלה, היא מודעת הרבה יותר מאיתנו לשיקולים הגלובליים שאנחנו אוהבים להתעלם מהם. שלישית, מי זאת בעצם ישראל שלכאורה הממשל החדש תומך בה? פורמלית זו הממשלה הנוכחית, שהיא אכן הממשלה החוקית המייצגת את המדינה ואשר פעולותיה הן המחייבות את כולנו. אך לפחות לפי הסקרים העקביים מזה שנה וחצי, לממשלה הזאת אין רוב בדעת הקהל. הסקרים אומנם אינם אומרים דבר, אבל הם גם אומרים לא מעט. לכן, אפילו אם החגיגות הנוכחיות יוכחו כמוצדקות – אפשר לכל הפחות לחשוש שהתמכרות לממשל הזה תהווה הקרבה של האינטרסים הישראלים ארוכי הטווח.