באיזשהו מקום אני לא מבין את בנימין נתניהו והסובבים אותו. זאת אומרת, לא "באיזשהו מקום" כי כבר שנתיים אני לא מוצא היגיון ואפילו שפיות ברבים ממעשיהם; אלא במובן של הליכה ברורה עם הראש לתוך הקיר, ומה לעשות – סביר להניח שהראש יישבר ולא הקיר. אני מתכוון לדיבורים על הדחת גלי מיארה ואולי גם רונן בר. נתניהו לא מבין ואיש מסביבו לא אומר לו שזה יהיה הסוף של ראשות הממשלה שלו? זה מה שאני לא תופס. אני אומר זאת כאן בפעם השלישית בחודש האחרון: לנתניהו אסור לדבר על כהונתה ומעמדה של מיארה, אסור לו להציע, אסור לו לרמוז, אסור לו להטיל על אחרים, אסור לו להזיז אצבע. אסור. זה מה שעומד בלב הסדר ניגוד העניינים שמאפשר את כהונתו כראש הממשלה במקביל למשפטו. לא רק שהיא ראש התביעה הכללית; מיארה קיבלה באופן אישי שתי החלטות שנתניהו וסניגוריו לא אהבו: היא לא ירדה מסעיף השוחד בפרשה 4000 והיא לא הסכימה לגישור פלילי בתיק כולו. אני חושב שהיא טעתה בשתי ההחלטות, אבל זה לגמרי לא רלוונטי. ברגע בו נתניהו יעשה את הצעד הכי קטן להדחה של מיארה או לפיצול התפקיד – לא תהיה לבג"ץ ברירה אלא לקבוע שהוא הפר את הסדר ניגוד העניינים ולהוציא אותו לנבצרות עד סיום המשפט, שמבחינה מעשית זה אומר: סוף הקריירה הפוליטית שלו. זה יהיה מאבק מר וסוער, אולי גם ממושך, אבל קשה מאוד לראות סוף אחר. כנ"ל לגבי בר: הוא אומנם אינו כלול בהסדר, אבל אין ספק שפגיעה של נתניהו במי שעומד בראש הגוף החוקר את הנעשה בלשכתו, תהווה ניגוד עניינים זועק לשמים. בלשון עממית: זה האמ-אמא של הנבצרות. יודעים מה? אולי צריך לאפשר לנתניהו לעשות את הטעות הזאת. אולי צריך לאפשר להיבריס שלו להפיל אותו, כמו שקורה תמיד לאנשים הסובלים משכרון כוח וחושבים שהכללים אינם חלים עליהם. אולי זה מה שיסגור את פרק נתניהו בחיינו הציבוריים. הגיע הזמן.

בינתיים בנימין נתניהו "מסתפק" בהשתלחויות שלו ושל שריו נגד גלי מיארה ובציוצים ההזויים של הנסיך ממיאמי נגד רונן בר. בעיקר מול מיארה, הדברים נאמרים בצורה גסה, בלשון ביבים, בשפת מאפיונרים – בביטויים שעל עשירית מהם אותם משולחי רסן עצמם צועקים "הסתה!" ודורשים חקירה ומעצר ומאסר. זה כנראה נובע מכך שזוהי הרמה של אותם פרועי לשון, ומשום שהם יודעים שזה מקנה להם נקודות בקרב החלק האספסופי שב"בייס" שלהם. אי-אפשר שלא להעריץ את עמידתה של מיארה, אפילו במישור הכי אנושי, כמו למשל בזובור הפומבי בשידור חי שעשו לה השבוע מי שלבושתנו אינם סתם מחוקקים, אלא חברים בוועדת חוקה, חוק ומשפט. להתנהלות הפרועה הזאת עלולות להיות השלכות חמורות עוד יותר: הטלת אימה על עובדי מדינה זוטרים יותר, הצריכים לעסוק בחקירות נגד נתניהו ואנשי לשכתו במעגל הצר, ונגד אנשי שררה ומקורביהם במעגל הרחב. השתלחויות כאלה כבר קיימות, למשל במבול של טינופת הזורמת דרך קבע כלפי כל מי שלא "בצד הנכון" במשפט נתניהו ובתיק הצוללות. העובדה שנבחרי ציבור מרשים לעצמם לנהוג בצורה כזאת – רק נותנת לגיטימציה מעוותת להרחיב אותה כלפי מטה. מה יחשבו חוקרי משטרה, חוקרי שב"כ, פרקליטים? אם המדינה אפילו אינה מנסה להגן על הבכירים ביותר מפני רפש שכזה, מי יגן עליהם? הרי לסגור תיק זה הדבר הכי קל בעולם, אז למה להם להסתבך? הדברים אמורים כרגע במיוחד במשטרה, עם השר הגזען והעבריין שבמידה רבה השתלט עליה, אבל זה מה שיקרה בפרקליטות ובשב"כ אם תצלח המזימה להיפטר ממיארה ובר, בדרך זו או אחרת, ולמנות סוג של דני לוי: מישהו שאינו מתאים לתפקיד וחייב את קידומו למי שמינה אותו. זוהי עוד סכנה ברורה ומיידית של ממשלת החורבן הזאת: יצירת אווירה של פחד, גם אם בתת-מודע, מפני החלת שלטון החוק על אנשי השלטון ומי שהללו חפצים ביקרם. וכמו שיוצא לי לומר כאן שוב ושוב: עוד סיבה טובה שצריך להפיל אותה כמה שיותר מהר.

משהו נוסף על הסתה. אני לא יודע האם הירי של נורי התאורה לעבר בית ראש הממשלה היה מהלך ילדותי שהשתבש או ניסיון לפגוע בבית ובמי מדייריו. זה משנה לגבי היסוד הנפשי של העבירה ואולי בעתיד לגבי העונש, אבל לא לגבי חומרת האירוע כשלעצמו. ברגע בו מישהו מתחיל לשחק באש, פשוטו כמשמעו, אל מול ראש הממשלה – או כל נבחר ציבור אחר – אנחנו בשדה קוצים. מבלי לומר "אבל", כדאי שכולנו נביא בחשבון שתי נקודות, שהאחריות ליצירתן והחובה למניעתן מוטלת בראש ובראשונה על מי שבשלטון. האחת: בנימין נתניהו וסובביו הם האחרונים שיכולים להתלונן על הסתה. יש להם ערוץ טלוויזיה שעושה את זה כל הזמן, במיוחד מאז 7 באוקטובר. יש להם תועמלנים שעושים את זה בלי הרף מאולם 315 בבית המשפט המחוזי בירושלים ומחוצה לה. על הלשון שלהם כבר דיברנו, ואמצעי התקשורת – בטיפשות וחוסר אחריות – רק מעניקים להם במה ומיקרופון. על זה אמרו חכמינו: מי שאומר לחברו "טול קיסם מבין שיניך", ייענה ב"טול קורה מבין עיניך". השנייה: המון נשק מסתובב כעת ברחובות ישראל, גם של אנשי מילואים וגם של כיתות הכוננות והרשיונות הפגומים תוצרת איתמר בן-גביר. במקביל יש המון תסכול, בעיקר מהתנהגותה של הממשלה בכל הנושאים: החטופים, המלחמה, הגיוס, הכלכלה, ההפיכה – ובעיקר מכך שעושה רושם שהכל עובר להם מעל הראש. לא משנה כמה צועקים, לא משנה כמה מפגינים, לא משנה מה שקרה ב-7 באוקטובר, לא משנה שאותו ציבור צר משלם את כל המחירים בדם ובדמים ואחרים מקבלים פטור. הם בשלהם. השילוב של כל אלו עלול להיות קטלני.

מחשבה שעברה במוחי השבוע עם הכרעת הדין באסון נחל צפית. יובל כאהן ואביב ברדיצ'ב הואשמו בהמתה בקלות דעת, עבירה ממנה זוכו, והורשעו בגרימת מוות ברשלנות. השופט יובל ליבדרו קבע, כי השניים צריכים היו להיות מודעים לאפשרות מותם של חניכי מכללת בני ציון, לאחר שבהתנהגותם נטלו סיכון בלתי סביר לגרימת מותם כתוצאה מפגיעת שיטפון. עם זאת, נותר ספק סביר ביחס למודעותם בזמן אמת לאפשרות גרימת תוצאת מותם של הנערים כתוצאה מפגיעת שיטפון. המחשבה היא זאת: מה דינו של ראש ממשלה, המפקיר במודע עשרות חטופים למוות בייסורים, שיגאל אותם מהגיהנום בו הם מצויים? מה דינו כאשר שלושה מבין חמשת האנשים שישבו בחדר – בני גנץ, גדי איזנקוט ויואב גלנט – אומרים שאין עסקה לשחרורם רק מטעמים פוליטיים שלו? מה דינו כאשר כל ראשי מערכת הביטחון כאיש אחד תומכים בעסקה ואומרים שניתן לעמוד בתנאיה? מה דינו כאשר הם אומרים לו בצורה הכי ברורה, שהבחירה היא בין עסקה עכשיו לבין מותם של אלו ששרדו? זה לא שאני חושב שצריך להעמיד לדין את בנימין נתניהו על אופן ניהול המלחמה. ממש לא. אני כן חושב שיש כאן לכל הפחות קל וחומר מוסרי וציבורי. כאהן וברדיצ'ב חטאו בצורה נוראה והתוצאה הייתה איומה. אבל הם לא פעלו במזיד, לא פעלו ממניעים אישיים, לא התעלמו במודע מאזהרות של אנשי מקצוע – מה שאי-אפשר לומר על נתניהו.

"כוונתך רצויה אבל מעשיך אינם רצויים" – זהו אולי המשפט המפורסם ביותר בספר הכוזרי של ר' יהודה הלוי, מתוך התגלותו של המלאך למלך כוזר. על שני מהלכים בתחום המשפטי שמקדמת או עשויה לקדם הממשלה הנוכחית, אפשר לומר את ההפך: מעשייך רצויים אבל כוונתך אינה רצויה. אני מתכוון להגבלת כהונת היועצים המשפטים במשרדי הממשלה ולפיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה. יש המון היגיון בהגבלת הכהונה לשבע שנים. זהו פרק זמן ארוך משל הרמטכ"ל והמפכ"ל (שלוש/ארבע שנים), ארוך משל נשיא בית המשפט העליון, היועץ המשפטי לממשלה ונציב שירות המדינה (שש שנים), זהה לנשיאי המשפט האחרים וגם לנשיא המדינה. קדנציה כזאת מבטיחה במידה רבה את עצמאות היועץ המשפטי למשרד אל מול השרים המתחלפים, מאפשרת צבירה ידע וניסיון וגם מובילה לרענון ומעניקה לאחרים אפשרות להתקדם. אני לא יכול לחשוב על סיבה אחת נגד הגבלה כזאת. יש המון היגיון בפיצול התפקידים של היועץ המשפטי לממשלה וראש התביעה הכללית. כל אחד מהם הוא לפחות משרה מלאה של אדם חרוץ מאוד, לא ברור למה צריך עוד מישהו מעל פרקליט המדינה, קשה מאוד שאותו אדם יעסוק בחקירות נגד חבר ממשלה ואז יישב לצידו וייעץ לו, יש כאן פתח לניגודי עניינים. אני לא יכול לחשוב על סיבה אחת נגד פיצול שכזה. אלא מאי? כאשר מי שרוצה לקדם את שני הרעיונות הטובים הללו הוא ראש ממשלה, שר משפטים וממשלה שעסוקים בהרס שלטון החוק ובעימותים בלתי פוסקים עם שומרי הסף שמנסים להגן בגופם על עקרונות המינהל התקין והדמוקרטיה – הרי שהם מיד חשודים. וכאשר זה נעשה, באורח פלא, דווקא אחרי התנגשויות חזיתיות בין נבחרים ספציפיים ליועצים ספציפיים – החשד הזה הופך לוודאות. תוסיפו לכך שזוהי ממשלה שמתמחה בחקיקה פרסונלית לצרכיהם הפוליטיים והאישיים של חבריה ומקורביה, והתוצאה ברורה. לכן, אם נחזור למקורותינו, "לא מדובשך ולא מעוקצך". אל תגעו במערכת המשפט; תשאירו את זה למי שיבואו בידיים נקיות.

יש לא מעט אחראים בכך שארה"ב נפלה בידיו של פשיסט מטורף, ואני מבקש להצביע על מישהו שדומני שאיש לא חשב עליו בהקשר זה: שר המשפטים, מריק גרלנד. אדם מוכשר מאוד, שהיה נשיא בית המשפט הפדרלי לערעורים בוושינגטון ומועמד לבית המשפט העליון (הרפובליקנים חסמו אותו בציניות). אדם ישר מאוד, שמעולם לא דבק בו רבב. אולי דווקא התכונות הללו הכשילו אותו. גרלנד נכנס לתפקידו במארס 2021, חודשיים לאחר אירועי 6 בינואר. נדרשו לו 20 חודשים עד למינויו של ג'ק סמית כתובע מיוחד בפרשות דונלד טראמפ (הטיית הבחירות והמסמכים המסווגים). 20 חודשים. סהדי במרומים, שאיני מבין מדוע היה צריך יותר מ-20 ימים. נכון, חלק חשוב מהמידע על מעלליו של טראמפ בנושא הבחירות נחשף בידי ועדת בית הנבחרים שהחלה לפעול רק ביולי 2021 ופעלה בעיקר ב-2022. אבל המון עובדות היו לעין כל: הציוצים, ההליכים, הנאומים וכמובן ההסתערות. חוץ מזה, תפקידו של תובע מיוחד הוא לחקור, לא לחרוץ את הדין; המתנה עד שיהיו ראיות היא סוג של מעגל שוטה. אבל גרלנד לקח את הזמן. במשרד המשפטים אמרו אז שהוא פועל כמו שופט: בוחן לבדו את כל החומר, אינו מתייעץ עם איש, רוצה להיות משוכנע מעבר לכל ספק סביר. הוא לא רצה להיראות כמי שפועל ממניעים פוליטיים, ואולי במקביל גם חשב כמו פוליטיקאי סביר: טראמפ ממילא מחוסל מבחינה ציבורית (זה היה מיד לאחר בחירות האמצע), אז מה יש למהר. כך התבזבזו שנתיים. סמית דווקא הגיש את כתבי האישום במהירות – ביוני 2023 בפרשת המסמכים ובאוגוסט בפרשת הבחירות. אבל הזמן הרב שחלף גרם לכך, שבמקום שטראמפ יורשע ויישלח לכלא – הוא חוזר לבית הלבן. גרלנד נכשל באחד המבחנים החשובים ביותר של כל שלטון דמוקרטי ובמיוחד של מערכת המשפט בו: הגנה על הדמוקרטיה מפני מי שמנצלים אותה כדי לפגוע בה. זה קרה מרוב מקצועיות, מרוב יושרה, מרוב קפדנות. לפעמים צריך להיות קצת יותר ישראלי מעגל פינות וקצת פחות אמריקני מרובע. להבין מתי האיטיות היא מן השטן ומתי הדרך רצופת הכוונות הטובות מובילה לגיהנום.