השבוע אישרה הכנסת בקריאה טרומית את הצעת החוק להפרטת תאגיד השידור הציבורי. אם למישהו היה ספק במידת נחיצותו של התאגיד בישראל 2024, קטע קצרצר, באורך של פחות מדקה, מחדשות הערב של התאגיד, ממחיש עד כמה התאגיד חוטא לתפקידו וכורת במו ידיו את הענף עליו הוא יושב. 56 שניות הקדישה המגישה מיכל רבינוביץ כדי "לסקר" את קבלת הצעת החוק בטרומית. פרק הזמן האמור התחלק כך:

• 16 שניות לסיקור "יבש"

• 7 שניות ל"מיסגור" בידיעה אחרת על גלי צה"ל, כדי להציג את המחוקק כמי שפועל לפגוע בשידור הציבורי. זאת למרות שמדובר בחדשות-כזב. הצעת חוק שכזו לא תוגש ולא הייתה שום כוונה להגיש אותה לישיבה הקרובה של ועדת השרים לחקיקה.

• 25 שניות לדברי ההתנגדות להצעת החוק שהשמיע יאיר לפיד, שנעדר מהם טיעון ענייני וכללו בעיקר אמירות הפחדה ליצירת אווירה מאיימת.

• 8 שניות למונולוג אישי בעייתי ומאיים מטעם עורכי המהדורה על כך שלא יתנו לסגור את התאגיד ושיילחמו על כך שמאות עובדי התאגיד לא יאבדו את פרנסתם.

16 השניות הראשונות בהן סוקרה הצעת החוק נתנו תמונה חלקית ולא איפשרו לצופים להתוודע כדבעי לעיקרי החוק. אם לא די בכך, בעריכה מניפולטיבית לא צויין מי הגיש את הצעת החוק (ח"כ טלי גוטליב בגיבוי השר שלמה קרעי). אפילו צילומים של השניים מעל דוכן הנואמים לא יכולתם לראות, בטח שלא לשמוע את קולם. במקום זאת הוצג לצופים סגן יו"ר הכנסת, ח"כ משה סלומון, שניהל את הישיבה. כמה נקמני, כמה מגעיל. בהנהלת התאגיד סימנו מזמן את ממשלת ישראל כמטרה, וכל האמצעים כשרים בעיני אנשיה להפלתה. ניתוח של אותן שניות אומללות מלמד שהעורכים הישראלים כנראה מתקנאים בשכניהם בסוריה, ברוסיה וביתר המדינות הדיקטטוריות. הם מבשלים כתבות שכאלה, שאיכשהו תמיד נוטות לטובת האינטרסים האישיים שלהם. האם טחו עיניהם מלראות שהפרת כללי האתיקה העיתונאית לא זו בלבד שאינה משרתת את מטרותיהם, אלא גורמת את ההפך ושומטת את הקרקע היחידה שבה הם מבקשים להצדיק את קיומם - קרקע ההוגנות והאמינות? הציבור חלוק בשאלה האם נכון בימינו לממן שידור ציבורי. אבל התאגיד, שאמור להיות ציבורי, אינו מסוגל להתעלות מהקטנוניות ולשקף גם דעות בעד סגירת התאגיד. ראשיו ומנהליו סבורים אולי שבעידן הנוכחי בו הציבור חשוף לשלל מקורות מידע, יצליחו לצנזר ממנו את המידע הנדרש על-מנת לגבש דעה עצמאית בנושא, ופועלים להנדס את התודעה.

רשות השידור ז"ל, גלגולו הקודם של התאגיד הנוכחי, השתדלה ככלל להימנע מנושאים הנוגעים אליה. גם כאשר עשו זאת ב"מבט" וביתר תוכניות האקטואליה, הכל היה בזהירות העיתונאית הנדרשת תוך הליכה על קצות האצבעות. גם כאשר חרב כורת חדה הונחה על צווארה, ברשות השידור הבינו שיש קו אדום שאסור לחצות, והוא האתיקה העיתונאית. בתאגיד "כאן", מסתבר, הקוד האתי אינו יותר מאשר המלצה. הדיווח האמור רמס ברגל גסה לא מעט כללי אתיקה, והנה מקצתם:

• איזון והוגנות - הקוד האתי של התאגיד מדגיש את הצורך ב"מתן ביטוי הוגן, שוויוני ומאוזן למגוון ההשקפות והדעות הרווחות בציבור בישראל". כאמור, הדיווח היה חד-צדדי. בסיקור הצעת החוק, ניתנה במה נרחבת לדברי לפיד, תוך אפס ביטוי לעמדות גוטליב וקרעי. חוסר האיזון הזה פוגע בהוגנות הסיקור.

• עצמאות ואי-תלות - הקוד מחייב את התאגיד לפעול "באופן עצמאי, ביקורתי, נטול פניות ואמין". הוספת מונולוג אישי מטעם עורכי המהדורה ו/או מנהלי התאגיד, שבו הובעה התנגדות לסגירת התאגיד והובעה דאגה לפרנסת העובדים, הינה הבעת עמדה אישית ולא עיתונות אובייקטיבית.

• שקיפות ואמינות - הקוד מדגיש את חשיבות "השקיפות ותוך הפעלת שיקול דעת עיתונאי ונאמנות לאמת העובדתית ולחובת הדיווח לציבור". הימנעות מאזכור שמות מגישי הצעת החוק והצגת סגן יו"ר הכנסת במקום הדוברים המרכזיים, פוגעת בשקיפות המידע המוצג לציבור ובאמינותו.

התאגיד, כגוף שידור ציבורי, מחויב לעמוד באמות-מידה עיתונאיות גבוהות ולהקפיד על איזון, הוגנות ושקיפות. הפרות הקוד האתי מצד אלה ש"שכחו להיות עיתונאים" בסיקור הצעת החוק להפרטת התאגיד מערערות את אמון הציבור ומעלות שאלות לגבי תפקודו כגוף תקשורת עצמאי ואמין. כעיתונאי, אני מתקשה להישאר שווה-נפש אל מול חילול המקצוע, בכסות צדקנית של חופש הביטוי, חופש העיתונות וחופש הדמוקרטיה. בימים אלה משודרת בכאן 11 הסדרה המו"לים. בניגוד למה שמנסים בתאגיד לשווק, אין מדובר בסדרה אמיצה שערוצים אחרים לא היו מעזים לשדר. מדובר במיחזור של פרשות משנות התשעים ותחילת שנות האלפיים, שהיו מרוחות בכותרות וכבר אבד עליהן הכלח, חומר שמתאים יותר לערוץ ההיסטוריה. אם לעיתונאי התאגיד היה ניתן חופש עיתונאי אמיתי, היינו יכולים לצפות בכאן 11 בסדרת ההמשך המו"לים 2, שהייתה מפרטת את מעללי הנהלת התאגיד, שהובילה אותו על עברי פי פחת בהם הוא נמצא היום, ושאת הביטוי לכך ניתן היה לראות בסיקור הנ"ל על הצעת החוק. כשירות לציבור, הנה מידע שלצערי לא תזכו לקבל בתאגיד ובעוד כמה כלי תקשורת במילייה הברנז'אי העוטף אותו, אציין כי יוזמי החוק מבקשים להפסיק את מימון התאגיד מתקציב המדינה ולהעבירו לידיים פרטיות. הם טוענים כי צעד זה יחזק את חופש הביטוי, יפחית את הנטל הכלכלי על הציבור, ויתאים לעידן התקשורתי הנוכחי שבו קיימת זמינות רחבה של תכנים בשוק התקשורת החופשי. להלן עיקרי הנימוקים שהעלו:

• חוסר הצדקה כלכלית וציבורית במימון ציבורי - יוזמת החוק, ח"כ טלי גוטליב, טענה כי איננו נמצאים בשנת 1948 אלא ב-2024, תקופה שבה אין הצדקה ציבורית וכלכלית להחזיק תאגיד שידור ציבורי שממומן מכספי הציבור (באמצעות אגרת רכב בגובה 150 ש"ח). ערוצי התקשורת המסחריים, דוגמת ערוצים 12 ו-13, מתפקדים היטב בשוק החופשי ללא צורך במימון ממשלתי, ויש בכך מודל שמוכיח את עצמו.

• זמינות תקשורת ותחרות בשוק - ח"כ גוטליב ושר התקשורת קרעי, הדגישו כי בעידן הנוכחי קיימת זמינות רחבה של תקשורת באמצעות ערוצי טלוויזיה מסחריים, רשת האינטרנט ותחנות רדיו פרטיות. הפרטת התאגיד תעודד תחרות חופשית ותאפשר הרחבת חופש הביטוי בשוק התקשורת.

• הקלת הנטל הכלכלי על הציבור - המימון הציבורי של התאגיד, העומד על מאות מיליוני שקלים בשנה, מיותר לטענת יוזמי החוק. מדובר בנטל כלכלי שאינו נדרש בשוק תקשורת חופשי שבו יש שפע של אפשרויות לצריכת תוכן.

• התמודדות עם הטיית תוכן - לטענת שר התקשורת, התאגיד הציבורי משדר תוכן חדשותי מוטה שאינו מייצג את כלל הציבור, ואילו הפיקוח הממשלתי והציבורי על התאגיד מוגבל בשל החלטות יועמ"ש ובית המשפט העליון.

• שמירה על הפקות מקור - שר התקשורת התחייב כי הפקות מקור ויצירה ישראלית לא ייפגעו מההפרטה. תיתכן הקמת קרן ייעודית לתמיכה בהפקות מקור, או המשך פעילות תאגיד שיעסוק אך ורק ביצירה ישראלית שאינה חדשות ואקטואליה.

• דאגה לעובדי התאגיד - שר התקשורת הבטיח לפעול לכך שעובדי התאגיד ייהנו מתנאי פרישה מיטיבים, בדומה להפרטות קודמות דוגמת חברת הדואר. כמו-כן, תיבחן האפשרות לשלבם בעבודות אחרות במגזר הציבורי.

• שמירה על עקרונות השוק החופשי - יוזמי החוק רואים בהפרטת התאגיד יישום של השקפת עולם כלכלית ליברלית, שמטרתה לצמצם את המעורבות הממשלתית ולאפשר לציבור לבחור כיצד לצרוך תוכן, מבלי להיות מחויב לממן שידור ציבורי שאינו בהכרח תואם את ערכיו או צרכיו.

הצעת החוק להפרטת תאגיד השידור הציבורי חושפת לא רק את השאלה האם נחוץ שידור ציבורי במתכונתו הנוכחית, אלא גם את חולשתו המקצועית של גוף שידור שאמור לשמש מגדלור של אתיקה עיתונאית. כאשר תאגיד "כאן" מנסה לעצב את התודעה הציבורית באופן מגמתי, הוא חוטא למטרתו ומאבד את האמון שנותר לו. ככזה, הגיעה העת להכיר בכישלון הזה ולפעול לשינוי. אם אכן שידור ציבורי נועד לשרת את הציבור, היה עליו להתעלות מעל למניפולציות פוליטיות ולחזור לערכי יסוד של יושרה ואובייקטיביות, מהלך שבו נדרשת התייצבות זקופה מול רוח המפקד של ההנהלה, שלצערי כנראה למעלה מכוחו - ולכן לא נותרה ברירה אלא להכיר בכך שמקומו בשוק החופשי, שם ההוגנות והרלוונטיות ייבחנו בידי הצופים עצמם.