תרשו לי לפתוח בנימה אישית. עם משפחת אסד היה לי "רומן" ארוך. היא שלטה בסוריה מאז שהייתי בן שש, ואחרי מעלליהם של חאפז אסד ואחיו רפעת אסד עקבתי מקרוב בשירותי בחיל המודיעין. לא ממש התפלאתי כאשר התברר שבשאר אסד, רופא העיניים הגמלוני והנשוי לבריטית ממוצא סורי, הוא רוצח המונים המצליח להתעלות ובענק אפילו על אביו ודודו. אבל כמו כולם, נדהמתי מן המהירות והקלות בה נפל משטרו ושפשפתי עיניים לנוכח ההיסטוריה שהתחוללה אל מול עינינו. השאלה הגדולה היא: מה הלאה? המורדים אינם עשויים מקשה אחת ולמעשה הדבר היחיד שאיחד ביניהם היה רצונם להפיל את אסד. יש ביניהם הבדלים תהומיים – אתניים, דתיים, גאוגרפיים, פוליטיים, צבאיים. המנהיג הבולט ביותר שלהם, אבו מוחמד אל-ג'ולאני, הוא איש אל-קאעידה לשעבר שאמנם מבטיח שהתמתן, אבל לכו תדעו. כפי שמלמדת ההיסטוריה (ונראה אותה בהמשך), רוב הסיכויים הם שסוריה תעבור מרודן אחד לרודן אחר. זו הסיבה שצה"ל מיהר להשמיד השבוע את רוב היכולות הצבאיות הסוריות שעלולות היו לאיים על ישראל. אפשרות שנייה היא פיצול של סוריה – מתן מעמד דה-יורה למה שמתרחש בשנים האחרונות דה-פקטו: כורדים בצפון-מזרח, סונים במרכז, דרוזים בדרום, עלאווים במערב. זה כמובן הרבה הרבה יותר מסובך ומסוכן מאשר המילים הבודדות הללו. אפשרות שלישית, הנראית הכי פחות סבירה, היא הקמת ממשלה רחבה ויציבה שתתחיל לשקם את המדינה (אומרים שזה יעלה 200 מיליארד דולר). בכל מקרה, לצד השמחה המובנת והמוצדקת על נפילתו של אסד – שבעולם שפוי הוא-הוא שהיה נגרר לבית המשפט הפלילי בהאג – כדאי לזכור, שלפעמים התגשמות של משאלות לא מובילה לתוצאה אופטימלית.

כאמור, גם ההיסטוריה אינה נותנת יותר מדי מקום לאופטימיות. במבט מאוד כללי אפשר לומר, שרודנויות מתחלפות זו בזו ונדירים המקרים בהם על חורבותיה של רודנות קמה דמוקרטיה יציבה ומשגשגת. לעיתים זה קורה מיד, לעיתים נדרשות כמה שנים, אבל זהו הרוב הגדול של המקרים. עוד הוכחה לכך שהתגשמות משאלות עלולה להתברר כמקח טעות. דוגמאות בולטות על קצה המזלג. המהפכה הצרפתית הובילה לטרור של רובספייר ולרודנות של נפוליאון. אירן עברה מהשאח הדיקטטור לדיקטטורה האיסלאמיסטית הנוכחית. את הרודנות של הצארים הרוסיים החליפה הדיקטטורה הקומוניסטית העקובה מדם, ובמקום הקומוניסטים קיבלה רוסיה את ולדימיר פוטין. דיקטטורה קומוניסטית קמה גם בסין אחרי שלטון הקיסרים. במזרח אירופה שאחרי הקומוניזם, הונגריה נשלטת בידי הסמכותן ויקטור אורבן; פולין נחלצה רק אשתקד מהסמכותנות של הימין הקיצוני. לפעמים התוצאה של נפילת רודנות היא מלחמת אזרחים קשה: זה מה שקרה (ובחלק מהמקומות עדיין קורה) ביוגוסלביה, אתיופיה, סודן, לוב ותימן. אם הזכרנו את לוב ותימן, אזי נציין שהאביב הערבי הסתיים אף הוא במשטרים רודניים: במצרים באו האחים המוסלמים אחרי חוסני מובארק ואז ביצע עבד אל-פתאח א-סיסי הפיכה צבאית; תוניסיה, ערש האביב הערבי, חזרה אשתקד לשלטון סמכותני; עירק שאחרי סדאם חוסיין היא דמוקרטיה למחצה בלבד, קרועה בין מיליציות יריבות; במחצית משטח תימן שולטים החות'ים, שעליהם לא צריך להרחיב. עוד לפני כן, בעיקר באמצע המאה ה-20, עברו מדינות ערב – מצרים, עירק וסוריה – שורה של הפיכות צבאיות, שכמובן לא הובילו למשטר דמוקרטי.

דומה שיוצאי הדופן העיקריים הם המקרים בהם העברת השלטון התבצעה בצורה מסודרת ומוסכמת, דהיינו: לא לאחר הפיכה אלא כתוצאה ממו"מ. זה מה שאירע בדרום אפריקה עם תום משטר האפרטהייד. זה מה שאירע בצ'כוסלובקיה, בה החליטו הצ'כים והסלובקים להיפרד לשתי מדינות לאחר נפילת מסך הברזל. זה מה שאירע כאשר פרנסיסקו פרנקו הוריש את ספרד למלך חואן קרלוס, בידיעה ברורה שיחזיר אותה לדמוקרטיה. שני יוצאי דופן בולטים נוספים הם המקרים של גרמניה ויפן לאחר מלחמת העולם השנייה. בעוד שהתבוסה במלחמת העולם הראשונה הובילה בגרמניה להקמתה של רפובליקת ויימאר הכושלת וקצרת הימים, אחריה חזרה גרמניה לרודנות האיומה ביותר בהיסטוריה, הרי שנפילת הנאצים פינתה את הדרך לאחת הדמוקרטיות המרשימות בעולם. תחילה היה זה במערב גרמניה, ולאחר נפילת חומת ברלין – בגרמניה המאוחדת. עם כל הבעיות, והיו ויש הרבה כאלה, הדמוקרטיה הגרמנית אינה מוטלת בספק כלשהו (והיא גם תשובה מוחצת לגזענים-במהופך הטוענים ל"אופי גרמני רצחני"). יפן הייתה צריכה לחטוף פצצת אטום, פשוטו כמשמעו, כדי לעבור מהמשטר הקיסרי-צבאי למשטר דמוקרטי. מנהיגיה המובסים אומנם התעקשו לשמר את הקיסר, אך הוא הפך למונרך חוקתי בדומה למלך בריטניה. נכון שיפן נשלטת בעיקר בידי המפלגה הליברלית-דמוקרטית, אך זאת בבחירות חופשיות לחלוטין ובמערכת דמוקרטית לגמרי, שגם היא עומדת איתן מול לא מעט משברים. למרבה הצער, סוריה קרובה הרבה יותר למודל הנפוץ מאשר למודל החריג, והקושי שם גדול עוד יותר בגלל הפילוג הפנימי והבחישות החיצוניות (ארה"ב, רוסיה, טורקיה, ישראל). אבל בשלב זה עדיין מותר לקוות שהיא תביס את הסיכויים וההיסטוריה; לפעמים משאלות מתגשמות לטובה.

אחד המשפטים הראשונים שאמר השבוע בנימין נתניהו בעדותו היה, שהוא עדיין יכול לנהל את המדינה ואת משפטו במקביל (אם כי באותה נשימה שב וטען שהיה צורך לקבל את בקשתו ולרווח את הדיונים). הדברים לא נאמרו בחלל ריק: סוגיית הנבצרות שלו בשל המשפט שוב על השולחן, וייתכן שתתגבר ככל שהעדות תתארך וככל שהוא יבקש יותר דחיות וקיצורים. מבחינה זאת, כל אלו שביקשו מבית המשפט לשנות את סדרי עדותו, עלולים היו לגרום לעצמם שהתגשמות משאלתם תהיה חרב פיפיות. אני מתכוון בעיקר ל-12 משרי הקבינט, אשר שלחו "דרישה" (כלשונם) להתחשב במצב הביטחוני והתריעו שאם השופטים לא יעשו זאת – הם יפגעו בביטחון המדינה. אני שם בצד את העובדה שהמכתב הזה נועד לאוזני קהל הבוחרים, כי לשרים אין אפילו פרומיל של מעמד בתיק. וגם את העובדה שהייתה זו רמיסה בוטה של עקרון הפרדת הרשויות. וגם את העובדה שהם ניסו להלך אימים על בית המשפט. וגם את החשש שמדובר בשיבוש הליכים ברמה הפלילית. מבחינה פוליטית וציבורית, אפשר לטעון שהשרים הללו חיזקו את הנימוקים בעד נבצרות. נכון שההצהרה המקורית של נתניהו על יכולתו למלא את תפקידו במקביל למשפט ניתנה שלא בזמן מלחמה. אבל העובדה בשטח היא – כפי שאומרים רוב חברי הקבינט – שכעת המשפט מפריע לניהול המדינה. במקרה כזה, אפשר לומר, חובתו של נתניהו כנאשם גוברת על חובותיו כראש הממשלה. החוק מחייב כל נאשם להתייצב למשפטו אלא אם הוא משוחרר בידי בית המשפט, והשוויון בפני החוק הוא ערך יסוד בדמוקרטיה. עדותו של נתניהו תימשך לכל הפחות חודשים בודדים, אם לא חודשים רבים. במצב הזה, יטען הטוען, יתכבד ויעביר את מושכות הממשלה לידי אדם אחר – לכל הפחות לימי עדותו. נכון שבג"ץ דחה בשבוע שעבר עתירה שדרשה להוציאו לנבצרות, אך מכתב השרים מלמד לכאורה על מציאות המחייבת לכל הפחות דיון מחודש בנושא. הוא שאמרנו: כדאי להיזהר במשאלות.

כשלעצמי, כפי שכבר כתבתי מספר פעמים, אני סבור שהדיון על הנבצרות צריך להתמקד בנושא אחר: הפרת הסדר ניגוד העניינים העומד בבסיס פסק הדין שאפשר לבנימין נתניהו להתמנות לראש הממשלה. נתניהו לגמרי בוחש בעניינה של גלי מיארה, שאיננה רק ראש התביעה אלא גם מי שקיבלה החלטות לרעתו בהליך הפלילי נגדו (הסירוב למחוק את סעיף השוחד והסירוב לגישור). אף אדם רציונלי אינו יכול להאמין לשנייה, שכל הדיבורים ואף הנסיונות להדיח את מיארה נעשים מעל ראשו של נתניהו. יש אפילו אמירה ישירה שלו ליריב לוין – "תמצא פתרון לבעיה". אלא מאי? מי שמקווה שנתניהו ייצא לנבצרות עלול להתחרט מהר מאוד, כי בהחלט ייתכן שמחליפו יהיה יריב לוין. הלה איננו רק הסגן היחיד של ראש הממשלה (תואר טקסי ולא מחייב, אבל כזה המלמד לא מעט), אלא גם מי שהגיע ראשון בפריימריז בליכוד ערב הבחירות האחרונות ודורג במקום השני ברשימה. לשם השוואה: ישראל כ"ץ היה רק במקום ה-12, בעוד יואב גלנט (הרביעי) כמובן אינו בא בחשבון. זה אותו לוין המוביל את ההפיכה המשטרית ואשר הגורם היחיד המרסן אותו כרגע (הכל יחסי) הוא דווקא נתניהו. לכן, כדאי מאוד להיזהר במשאלה הזאת.

ישראלים רבים – 80% לפי אחד הסקרים – ייחלו לנצחונו של דונלד טראמפ בבחירות, וכעת מן הסתם מציגים את אמירותיו התקיפות כלפי אירן וחמאס ואת מינוייהם של ידידי ישראל לתפקידים בכירים בממשלו כהוכחה לכך שצדקו. כמי שעוקב מקרוב ובצורה נרחבת ורצופה אחרי התנהלותו של טראמפ, עוד מהקדנציה הראשונה שלו, אני די בטוח שתהיה זו משאלה שהתגשמותה תתברר כמקח טעות מן המדרגה הראשונה. הראיון שהעניק השבוע טראמפ לתוכנית "פגוש את העיתונות" הוכיח, שרצונו לפגוע בדמוקרטיה האמריקנית עומד בעינו, כמו גם שאיפתו להשתמש במערכת אכיפת החוק כדי להתנקם ביריביו. הוא גם שב ודיבר על האפשרות של נטישת בעלות הברית בנאט"ו והפקרתה של אוקראינה לרוסיה. טראמפ דבק בתוכניותיו הכלכליות, למרות הקונצנזוס הכמעט-מוחלט בדבר הנזק העצום שהן יגרמו לכלכלת ארה"ב והעולם. ולזה יש להוסיף את שורת המינויים הנעים בין הזויים למסוכנים למשרות הבכירות ביותר בממשלו. "אבל הוא טוב לישראל" – זו ראייה צרה ושגויה. לישראל לא טוב שהדמוקרטיה האמריקנית תיפגע. לישראל לא טוב שהממשל האמריקני יהיה בידיים של חובבנים ומטורללים. לישראל לא טוב שרודנים בעולם יתחזקו. לישראל לא טובה מלחמת סחר עולמית. לישראל לא טוב להיות תלויה בגחמות של מי שמשנה את דעתו בהתאם לתוכנית "Fox and Friends". לישראל לא טוב להיות מזוהה בצורה מובהקת עם צד אחד בפוליטיקה האמריקנית. דונלד טראמפ לא טוב לישראל.