מיץ' מק'ונל מכהן כסנאטור מטעם מדינת קנטקי מאז 1985. בשנים 2024-2007 הוא היה מנהיג הסיעה הרפובליקנית (הן כמנהיג הרוב והן כמנהיג המיעוט) – הקדנציה הארוכה ביותר בהיסטוריה; הוא יפרוש מהסנאט בבחירות 2026. מק'ונל עבד עם דונלד טראמפ בכהונתו הראשונה, במיוחד על מינויים בכירים (בראשם שופטים) וחקיקת המס. הוא הטיל על טראמפ את האחריות לאירועי 6 בינואר, ותמך בו בבחירות האחרונות באומרו שזהו המועמד שבחרה המפלגה. כאן מובאים (בשלושה חלקים) עיקריו של מאמר ארוך שפרסם השבוע בכתב-העת Foreign Affairs. דונלד טראמפ יקבל בינואר הקרוב עולם עוין בהרבה לארה"ב מזה שעזב לפני ארבע שנים. סין הגבירה את מאמציה להרחיב את השפעתה הצבאית, הפוליטית והכלכלית. רוסיה מנהלת מלחמה אכזרית ובלתי מוצדקת באוקראינה. אירן נחושה להשמיד את ישראל, לשלוט במזרח התיכון ולפתח נשק גרעיני. שלוש מדינות אלו, יחד עם קוריאה הצפונית, פועלות במשותף לחתור תחת הסדר העולמי שבהובלת ארה"ב הביא את המערב לשלום ושגשוג במשך קרוב למאה שנה. ממשל ביידן ביקש להתמודד מול איומים אלה באמצעות מעורבות והכלה, אך מדינות אלו אינן מעוניינות להשתלב בסדר העולמי הקיים, שאותו הן דוחות מעיקרו. הן שואבות עידוד מחולשתה של ארה"ב, ותיאבונן להגמוניה רק גדל עם האוכל. רבים בוושינגטון מכירים באיום זה, אך משתמשים בו כדי להצדיק סדרי עדיפות פנימיים שאינם קשורים לזירה החיצונית. הם משלמים מס שפתיים למציאות של תחרות בין מעצמות גדולות, אך נרתעים מהשקעה בכוח ממשי שעליו מבוססת תחרות זו. המחירים של הנחות שגויות אלו ניכרים לעין. אך התשובה לארבע שנות חולשה אינה יכולה להיות ארבע שנות בדלנות. למרות שהתחרות מול רוסיה וסין היא עולמית, אין ספק שיהיו מי שיאמרו לטראמפ שעליו להתמקד בזירה אחת ולהפחית את המעורבות באחרות – בסין על חשבון אירופה והמזרח התיכון. חשיבה כזאת קיימת משני צידי המתרס הפוליטי. הימין נרתע מרוסיה, והשמאל מפגין אלרגיה כרונית לסיוע לישראל ולהרתעת אירן. שני הצדדים לא התחייבו לשמר את העליונות הצבאית ואת הבריתות הנחוצות אל מול יריבים אלה. אם ארה"ב תמשיך לסגת, אויביה ישמחו למלא את החלל. טראמפ ינהג בחוכמה אם יבנה את מדיניות החוץ שלו על אבן היסוד של המנהיגות האמריקנית: כוח ממשי. כדי להפוך את מגמת ההזנחה של העוצמה הצבאית, יש להתחייב לגידול ממשי ומתמשך בתקציב הביטחון, להשקעות ארוכות טווח בתעשיות הביטחוניות ולרפורמות דחופות שיאיצו את הפיתוח של יכולות חדשות וירחיבו את הנגישות של בעלות בריתנו אליהן. אל מול צעדים אלו, יישמעו במפלגה הרפובליקנית קולות לוותר על המנהיגות האמריקנית. על הממשל לדחות אותם. העמדת פנים לפיה ארה"ב יכולה להתמודד רק עם איום אחד ברגע נתון או להפנות עורף לכאוס – זוהי התעלמות מהאינטרסים העולמיים שלה ומרצונותיהם של יריבותיה. אמריקה לא תהיה גדולה שוב בידי מי שרוצים לנהל את שקיעתה. סין מציבה את הסיכון המשמעותי ביותר לטווח ארוך לאינטרסים האמריקניים. אך למרות ששורה של נשיאים הכירו בכך, פעולותיהם היו בלתי עקביות. הם לא הצליחו להסכים אפילו על יסודות התחרות עם סין: טכנולוגיה? חקלאות? עתידו של הסדר העולמי? ממשל טראמפ חייב להכיר בעוצמת הסיכון ולהשקיע בהתאם. ממשל אובמה לא גיבה את מדיניותו בהשקעה מספקת בצבא האמריקני והעדיף לקצץ בתקציב הביטחון. שותפינו באסיה הבינו שיקבלו נתח גדול יותר בעוגה המצטמקת, בעוד שותפינו באירופה לא שמחו לראות את ההתעלמות מהאיום הרוסי. הרפובליקנים החושבים שצריך להעדיף את סין-פסיפיק על פני אירופה, צריכים לזכור שכאשר ברק אובמה נסוג מן המזרח התיכון לטובת ההתמקדות בסין – התוצאה הייתה עליית דאעש והפלישה הרוסית לחצי-האי קרים.