אני משער שההיגיון של רובכם הוא, שכאשר דנים במשפטו של ראש ממשלה מכהן המואשם בעבירות שחיתות, בית המשפט יעשה את המירב כדי שהכל יהיה גלוי לעין. ואם התיק עוסק בענייני תקשורת, מן הסתם בית המשפט יכבד בצורה מירבית את חופש העיתונות ואת זכות הציבור לדעת באמצעותה. אז אולי תופתעו לשמוע, ששופטיו של בנימין נתניהו – רבקה פרידמן-פלדמן, משה בר-עם ועודד שחם – לא ממש מסכימים איתכם. השופטים הטילו איסור פרסום על שורה של פרטים מאז תחילת המשפט וניהלו כמה דיונים בדלתיים סגורות, ולא רק משיקולי ביטחון או שלומם של עדים. השיא (עד השבוע) היה בעת עדותו של ארנון מילצ'ן בברייטון: למרות שהיא שודרה לאולם בירושלים וכולם יכלו לצפות בה, השופטים קבעו – ללא דיון וללא נימוק – שרק עורכי הדין ושרה נתניהו יוכלו להיכנס לאולם שם; העיתונאים נותרו בחוץ. זו הייתה המצאה מקורית: דלתיים סגורות למחצה. השבוע השיא נשבר, כאשר השופטים מנעו מהתקשורת אפילו להתנגד לסגירת דלתיים ולמעשה אמרו שאין לה מעמד באולם. היה זה כאשר ההגנה ביקשה להסביר בדלתיים סגורות את בקשתה לבטל את הדיון של שלשום (17.12.24). העיתונאי אביעד גליקמן קם וביקש להגיב, אבל פרידמן-פלדמן מנעה זאת. למחרת ביקשנו לקבל לפחות פרפראזה של מה שנאמר באותו דיון ולאפשר לנציגנו להגיב בעתיד בזמן אמת לבקשות דומות. השופטים דחו אותנו בשתי שורות וכלל לא התייחסו למבט העתידי. תבינו מה קורה כאן. דלתיים סגורות ואיסורי פרסום הם פגיעה בחופש העיסוק ובחופש הביטוי שלנו ובעקרון פומביות הדיון של כולכם. ודאי שיש סיבות מוצדקות להטיל אותם, אך הנורמות הבסיסיות של חוק וצדק מחייבות לשמוע את מי שנפגע מהם – כמו מכל צעד מינהלי – לפני קבלת ההחלטה. במקרה הזה מדובר בתקשורת. אבל שופטי נתניהו רוצים להמשיך לקבל החלטות כאלו תוך התעלמות מאותם עקרונות יסוד וזכויות יסוד, והם בכלל לא מרגישים שמשהו לא בסדר כאן.

כאשר דן בג"ץ בעתירות נגד מינויו של איתמר בן-גביר לשר לביטחון לאומי, העלו העותרים בין היתר את עברו הפלילי המשמעותי. בן-גביר הגיב באומרו שהוא התבגר והשתנה. אחרי שנתיים אפשר לומר שהוא בהחלט דיבר אמת, וכלשון הגשש החיוור: המצב השתפר לרעה. בן-גביר השתנה למי שמבצע עבירות הרבה יותר רציניות. מופתעים? אני לא. השבוע ביצע בן-גביר, לא בפעם הראשונה ומן הסתם גם לא בפעם האחרונה, עבירה לכאורה של סחיטה באיומים. הוא הודיע שאם הממשלה לא תתחיל לדון בהדחתה של גלי מיארה, הוא וסיעתו יצביעו נגד תקציב המדינה. איים וביצע. וזה בא, מן הסתם לא במקרה, שבוע לפני שמיארה צריכה להגיב לעתירות לבג"ץ המבקשות להדיח אותו, כך שלכאורה אפשר לייחס לו גם מרמה והפרת אמונים בשל ניגוד עניינים זועק לשמים. בהקשר הזה, בן-גביר הוא עבריין סדרתי: בעבר איים להפיל את הממשלה אם תבצע "עסקה מופקרת" לשחרור חטופים – כאילו יש משהו מופקר יותר מאשר להמשיך להפקיר אותם. ברמה העקרונית, איומים פוליטיים ואפילו סחטנות פוליטית צריכים להיות מטופלים במישור הציבורי ולא במישור הפלילי. אבל יש מקרים בהם נחצה הקו האדום, והממשלה הזאת "מצטיינת" בכך – כמו למשל מינויים מומצאים והוצאת מיליונים על חשבון הציבור כאתנן פוליטי, שלעניות דעתי עוברים את רף השוחד. כך גם, שוב לעניות דעתי, הסחטנות של בן-גביר השבוע. ואל תופתעו אם הוא יעשה זאת שוב, אולי מול עסקת החטופים שבעזרת השם תסוכם בקרוב.

לא נראה לי שאיזושהי סוכנות הימורים הייתה מוכנה לתת איזשהו סיכוי לכך שבנימין נתניהו לא ייכנע לסחטנות התורנית של איתמר בן-גביר. למה שהפעם הזאת תהיה שונה מקודמותיה? למרות ששר המצביע נגד התקציב ניתן לראותו כמי שהתפטר מן הממשלה, נתניהו אפילו לא חולם על האפשרות הזאת. להפך: לפי פרסומים שלא הוכחשו, נתניהו הבטיח לבן-גביר לדון בהדחת גלי מיארה בתחילת השבוע הבא. וזה למרות שלנתניהו עצמו אסור אפילו למצמץ בנושא הזה, בגלל הסדר ניגוד העניינים שרק מכוחו הוא יכול לשמש כראש הממשלה במקביל למשפטו. קצת קשה להבין מדוע נתניהו נכנע הפעם. הרי כאשר צירף לממשלה את גדעון סער ושלושת אנשיו, הסבירו לנו שכך לא יהיה תלוי בששת הח"כים של עוצמה יהודית: הקואליציה מונה כעת 68 חברי כנסת. אז אומרים שנתניהו סבור שאינו יכול לסמוך על הקול של יואב גלנט, וכך יש לו רק 61. אז ראשית, גם 61 זה רוב. שנית, דומני שאיש לא הכריח את נתניהו לפטר את גלנט. בעצם, קבלו תיקון: אז הוא נכנע לדרישות של החרדים. במובן מסוים יש כאן גלגל חוזר: בן-גביר וסמוטריץ' סחטו מנתניהו את תפקידיהם ואת החופש לגרור את המדינה למחוזות הימין הקיצוני. החרדים, שלא סחטו ממנו עד כה את חוק ההשתמטות, תפסו את העיקרון וסחטו ממנו את פיטוריו של גלנט. אז בגלל זה, הוא נכנע כעת לסחטנות של בן-גביר. כעת עליו להחליט האם להיכנע שוב לסחטנות של החרדים, וייתכן שבעסקת חטופים תצוץ שוב אותה שאלה בנוגע לבן-גביר. מנהיג חזק, נכון?

ערב תחילת עדותו במשפטו, ביקש בנימין נתניהו שהיא תימשך יומיים בשבוע (שני ורביעי) וחמש שעות מדי יום, במקום שלושה ימים בשבוע ו-6.5 שעות ביום כפי שמתנהל המשפט מאז ראשיתו. בית המשפט קבע: שלושה ימים ושש שעות מדי יום. עכשיו נראה מה קורה בפועל. בשבוע הראשון היו שני ימי דיונים, לאחר שהתקבלה חלקית בקשתו של נתניהו לדחות את תחילת העדות. השבוע היו יומיים (שני ורביעי), כי נתניהו טען שהוא ממש חייב לבקר בחרמון דווקא ביום שלישי. בשבוע הבא יהיו יומיים, בגלל אילוצים של בית המשפט. קשה לומר שממש הופתעתי, אם כי אני חייב להודות שזה התחיל מוקדם ממה שציפיתי. ההערכה שלי ושל אחרים הבקיאים בתיק הייתה, שנתניהו ינסה לשבש את הרצף של החקירה הנגדית, עם פתקים סודיים ביותר ובקשות להפסקות והודעות על אירועים חסויים. אולי זה באמת היה רק צירוף מקרים (והשבוע הבא הוא כאמור בגלל בית המשפט), ואולי גם בעתיד זה יהיה רק צירוף מקרים. אבל האמינות אינה הצד החזק של נתניהו, ומכאן החשדנות. נראה מה יקרה בהמשך ובמיוחד, כאמור, בחקירה הנגדית. בינתיים החקירה הראשית מתנהלת די בעצלתיים, וגם זה לא מפתיע. אחרי ארבעה דיונים, עמית חדד הגיע עם נתניהו רק לפריט ה-28 מבין ה-315 שהציגה התביעה בטענה שזהו המתת שקיבל משאול אלוביץ, והוא מוסיף ומציג באמצעותו גם שפע של פרסומים שליליים בוואלה. השופטים קצת מעירים שאפשר להזדרז, אבל לא ממש מונעים את קו החקירה הזה. עם זאת, צריך לחכות ולראות מה יקרה עם 150 הפריטים שהתביעה בודקת מחדש.

לפעמים ההפתעה איננה בעצם המעשה, אלא במידת עזות המצח העומדת מאחוריו. הקריאה של הרב יצחק יוסף שלא לגייס אף חרדי ("גם מי שבטלן, שלא ילך לצבא") לא צריכה להפתיע בהתחשב בזהותו של הדובר. הוא כבר קרא לקרוע צווי גיוס, התבטא בגזענות, פעל בצורה פוליטית בוטה וגלויה כאשר היה הרב הראשי ונשיא בית הדין הרבני הגדול (וזכה לכבוד המפוקפק שנציב התלונות על שופטים דאז, אורי שהם, המליץ פעמיים להדיחו; מובן שזה לא קרה) – וזה רק מקצת ממעשיו. אז למה בכל זאת עזות המצח מפתיעה? כי עשה את זה אדם שקיבל מן המדינה את אחד התפקידים הבכירים ביותר בה, וגם את הכבוד הגדול ביותר שהיא יכולה להעניק – פרס ישראל. אבל הוא לא חושב שכולם כולל כולם חייבים להגן על אותה מדינה, אלא שיש בה מי שצריכים לשפוך את דמם ומי שצריכים לקבל פטור גורף. בהקשר של גיוס החרדים, מרבים להזכיר את דבריו של משה לבני ראובן ובני גד שביקשו להישאר בעבר הירדן המזרחי: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?!" בתגובה הם הפכו לכוח החלוץ של הצבא שכבש את ארץ ישראל. אבל אם הרב יוסף היה שם, הוא היה דורש להיכנס לארץ ולקבל נחלה בלי לנקוף אצבע.

ההתעקשות של יריב לוין להשתלט על מערכת המשפט ולחלופין להרוס אותה, לא אמורה להפתיע. זה מה שיש לו להציע, בשביל זה הוא רצה וקיבל את תיק המשפטים מבנימין נתניהו, שלא יכול לעשות את זה בעצמו (לפחות לא בגלוי). ההפגנות לא הזיזו לו, התחינות של יואב גלנט עברו לו מעל הראש, האזהרות של ראשי מערכת הביטחון נפלו על אוזניים ערלות. אפילו האסון של 7 באוקטובר לא גרם לו לעצור את הקרע שחולל בעם, ואשר קירב אותנו יותר מאשר אי-פעם למלחמת אחים. עכשיו הוא חוזר במלוא הכוח, בבולדוזר השועט קדימה ובדרך דורס ורומס עקרונות יסוד דמוקרטיים, את השירות הבסיסי לציבור ואת המערכת היחידה שעוד איכשהו יכולה להסב לאחור את נזקי האג. עד לאחרונה חשבתי, שלוין פועל בשל אחת משתי האפשרויות המתחילות באות פ': פוליטיקה או פנאטיות. כעת דומה שצריך להכניס עוד שני הסברים אפשריים: פסיכולוגיה ופסיכיאטריה.