"בג"ץ שומר על זכויות הנוח'בות", הזדעקו אנשי ימין ובראשם יריב לוין, שאינו מחמיץ שום הזדמנות – אמיתית או מלאכותית – לפגוע במערכת עליה הוא מופקד. הסיבה: הצו על תנאי המורה למדינה לנמק מדוע לא יינתן לאסירים הביטחוניים מזון מספק על-פי הדין הבינלאומי. לא משנה שהצו הוא על כל האסירים הביטחוניים, לא משנה שזה רחוק מלהיות פסק דין, לא משנה שהפרקליטות למעשה הודתה שהייתה בעיה לפני העתירה. כל זה לא משנה, כי העובדות מזמן חסרות חשיבות. אבל יש פה משהו הרבה יותר עמוק, שהתגובות הפבלוביות הללו מתעלמות ממנו במכוון. ההבדל מספר אחת בין מדינה לבין ארגון טרור הוא שמירת החוק. ארגון טרור רוצח ללא אבחנה; מדינה מקדשת חיי אדם. ארגון טרור מענה שבויים; מדינה שומרת אפילו על זכויות היסוד של אויביה. ארגון טרור רומס כל נורמה אנושית; מדינה מקפידה על החוק הפנימי והחיצוני. כמו תמיד, מבחן שמירת החוק והנורמות איננו כאשר זה קל. המבחן הוא כאשר הלב מתקומם, אבל המוח חייב לגבור עליו. המבחן הוא כאשר צריך לטפל ברוצחים מתועבים, במבצעי פשעים נגד האנושות, במי שהתנהגותם גרועה משל חיות פרא. אם בעת הזאת לא נשמור על החוק והנורמות – נהפוך להיות כמותם.

כאשר מדברים על השוואה לגרמניה של שנות ה-1930, הכוונה היא למה שאירע עד 30 בינואר 1933. אין, לא הייתה ונתפלל שלא תהיה שום השוואה לנאצים (אם כי חייבים להזדעק כאשר רואים תופעות המזכירות אותם, כמו פשעי חמאס ומפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה"). הלקחים שחייבים ללמוד הם מקריסתה של רפובליקת ויימאר, בעקבותיה עלו הנאצים לשלטון. תחילה יש להדגיש, כי לרפובליקת ויימאר היו חולשות בסיסיות משמעותיות שאינן קיימות במקרה של ישראל. היא הוקמה לאחר תבוסה במלחמת עולם, באה במקומה של קיסרות רודנית ששלטה במשך עשרות שנים, במדינה ללא מסורת דמוקרטית, סבלה מחוסר אהדה במיוחד מצד רשויות האכיפה והמשפט, והתמודדה מול משברים כלכליים אדירים. לעומת זאת, ישראל בנויה על 120 שנים של דמוקרטיה ציונית (פלא מדהים בהתחשב בכך שהתנועה הוקמה בעידן וביבשת בהן הדמוקרטיות היו מיעוט קטן) ועל מאות שנים של דמוקרטיה יהודית, התמודדה בהצלחה עם כל המשברים שעברו עליה, ובתי המשפט (וגם רוב רשויות האכיפה) מחויבים להגנת הדמוקרטיה שלה. אולם, אין מדינה החסינה לחלוטין מפני האפשרות של שחזור קריסת ויימאר במובן של שימוש בדמוקרטיה עצמה כדי להפיל אותה. זה בדיוק מה שעשה אדולף היטלר בעשר השנים שבין הפוטש הכושל במינכן לבין מינויו לקנצלר. הנאצים הגיעו בשיא כוחם בבחירות חופשיות ל-37% מהקולות, אך המפלגות הדמוקרטיות ומוסדות הרפובליקה לא השכילו להתאחד נגדם ולבלום אותם. הלקח הוא המושג הידוע של "דמוקרטיה מתגוננת": מותר לדמוקרטיה לפעול באמצעים בלתי-דמוקרטיים כדי למנוע את הריסתה מבפנים. מי שלא עושה זאת, עלול להיות כמו רפובליקת ויימאר. כמו שקרה להונגריה וטורקיה, אשר נפלו בידי שליטים סמכותנים שנבחרו בצורה דמוקרטית.

הנשיא הסמכותן של הונגריה, ויקטור אורבן, פועל מזה עשור ומחצה לבצר את שלטונו, בהכרח – על חשבון הדמוקרטיה הליברלית, וזאת למרות שארצו חברה באיחוד האירופי ובנאט"ו. בשנת 2011 העביר אורבן את "חוק התקשורת", לפיו כל ערוצי השידור נדרשים לספק "סיקור חדשותי מאוזן". הגורם המחליט האם הסיקור מאוזן הוא ועדה בשליטה ממשלתית, אשר הטילה קנסות כבדים על מי שלשיטתה הפרו את החוק. ב-2015 מספר כלי התקשורת הפרו-ממשלתיים היה 31, ואילו בשנת 2019 הוא הגיע ליותר מ-500, כאשר לאורך הדרך נסגרו כלי תקשורת בולטים שהיו מזוהים עם האופוזיציה. כלי תקשורת המשתפים פעולה עם השלטון קיבלו הטבות שונות, כמו אפשרות בלעדית להשתתף במכרזים, הימנעות מרגולציות שונות שכלי תקשורת אחרים היו כפופים להן, ופרסום נדיב מטעם מוסדות ממשלתיים. במקביל, ממשלת אורבן צמצמה את הנגישות של גופי תקשורת למידע ממשלתי. בעשור שעבר קידם אורבן מינויים של מי שהיו חברים במפלגתו לראשות מוסדות המפקחים על המדינה, כמו משרד מבקר הוצאות המדינה והמשרד המפקח על תביעות פליליות. בנוסף, הוא הידק את הביקורת הממשלתית על ארגונים לא-ממשלתיים, והשמיע טענות של דה-לגיטימציה כלפי ארגונים שקיבלו מימון מחוץ להונגריה. אחד התחומים בהם התמקד אורבן היה הרשות השופטת. לפני תקופת שלטונו השנייה, מונו שופטי בית המשפט החוקתי בידי חברי ועדות מכל המפלגות, אולם הוא שינה את הקריטריונים כך שרוב השופטים הם מינויים מטעם מפלגת השלטון. בדצמבר 2018 אישרה ממשלת אורבן את הקמתה של מערכת בתי משפט חלופית, בראשות שר המשפטים, שעסקה בתיקים הנוגעים למינהל ציבורי, פוליטיקה, שחיתות שלטונית, הזכות למחאה ועוד. עם זאת, היא בוטלה בלחץ בינלאומי. אם כל זה נשמע לכם כמו משהו מוכר – אתם ממש לא טועים.

נשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, רוצה להחזיר את ארצו לימי הזוהר של האימפריה העות'מאנית, רואה בעצמו סוג של סולטאן ומשתמש ברטוריקה מוסלמית קיצונית (כמו גם אנטישמית בוטה). אין פלא, ששלטונו הממושך נושא סממנים סמכותניים מובהקים, גם במחיר של אי-צירופה של טורקיה לאיחוד האירופי ולמרות חברותה בנאט"ו. ב-2007 נערכה סדרת חקירות משפטיות מטעם הממשלה נגד קציני צבא ועיתונאים. בעוד קצינים רבים שהיו מעורבים בהפיכות הורשעו בפגיעה בדמוקרטיה, הורשעו לצידם מספר רב של עיתונאים באשמת תיאוריות קונספירציה או קנוניות. מדובר היה בעיקר בעיתונאים שמתחו ביקורת עקבית על ארדואן וממשלתו. באותה שנה ניצלה ממשלת ארדואן את סמכויותיה כדי להשתיק פעילי אופוזיציה ולהטיל צנזורה על התקשורת. בדצמבר 2013 התגלו פרשיות שחיתות בממשל ומספר רב של מקורבים לארדואן, כולל שרים בממשלתו, נעצרו והועמדו לדין. ארדואן הגיב בזעם רב על התנהלות רשויות האכיפה: הוא פיטר את מפקד משטרת איסטנבול וכמעט את כל הקצינים שהיו מעורבים בפיצוח הפרשה. בהמשך הועברו מתפקידיהם אלפי שוטרים, שופטים ותובעים שעסקו בחקירת הפרשיות, בתואנה שהם משרתים גורמים בינלאומיים הרוצים בכישלונה של טורקיה. באפריל 2017, זמן קצר לאחר נסיון הפיכה קצרצר וכושל (שיש התוהים עד היום האם לא אורגן בפועל לטובתו של ארדואן), העביר ארדואן שינוי דרמטי בחוקה: המשטר הפך מפרלמנטרי לנשיאותי, משרת ראש הממשלה בוטלה וסמכויותיו הועברו לנשיא. מובן שארדואן מיהר לדלג מן התפקיד הראשון לשני, ואף הבטיח לעצמו את היכולת לשלוט עד 2029; איש לא יתפלא אם כאשר יתקרב מועד זה, הוא יסדר הארכה. בכהונתו השנייה (2023-2018) הרחיב ארדואן את סמכויותיו, וכעת כוחו עולה על זה של כל מנהיג טורקי מאז הקמת המדינה על חורבות האימפריה. הוא גם השתלט על המנגנונים האמורים לאזן את כוחה של הרשות המבצעת, מינה נאמנים לתפקידים בכירים בצבא ועצר עיתונאים ופעילי זכויות אדם ביקורתיים. עד שנת 2019 נעצרו, נעלמו, הוגלו או הודחו 500,000 טורקים, רובם עובדי מדינה, אבל גם אנשי עסקים, אנשי אקדמיה, מורים, פוליטיקאים ואחרים. המדינה גם תפסה את נכסיהן של יותר מ-1,000 חברות גדולות, שלטענתה לקחו חלק בניסיון ההפיכה. לאורך שנות כהונתו, השתלט ארדואן על רוב כלי התקשורת במדינה והקשה על יכולתם של עיתונאים ביקורתיים להתבטא. ארגון "עיתונאים ללא גבולות" העריך בשנת 2023, כי כ-90% מכלי התקשורת בטורקיה הוחזקו על-ידי הממשלה ותומכיה. ואם גם זה נשמע לכם מוכר ומאיים – שוב אינכם טועים.

עדותו של בנימין נתניהו נשמעת כעת באולם בבית המשפט המחוזי בתל אביב, אשר שימש להעמדתם לדין של יצחק אברג'יל וחבר מרעיו בתיק 512. זו לא נקודת הדמיון היחידה בין שני התיקים, שיש ביניהם הבדל של שמים וארץ. כאשר הוביל נסים מרום את צוות הפרקליטות נגד ארגון הפשיעה הרצחני, הוצמדה אבטחה לו ולבני משפחתו. במקביל, הוצמדה אבטחה למשנה לפרקליט המדינה, ליאת בן-ארי, שהובילה את הצוות בתיקי נתניהו. ויש עוד. לפני שבועיים תיעד "דוח רולניק" בערוץ 11 את פעילותה של תעשיית הרעל הפועלת למענו של נתניהו סביב משפטו, תוך מסע הכפשות חסר תקדים נגד תובעים, שוטרים, עדים ועיתונאים. בשבוע שעבר הראה תחקיר "עובדה" בערוץ 12, כי שרה נתניהו ממלאת תפקיד מרכזי בהכוונת הקמפיינים נגד יריביו של בעלה. הדס קליין, העדה המרכזית בתיק 1000 ואולי היעד מספר אחת של תעשיית הרעל, הגישה לגלי מיארה תלונה נגד שרה נתניהו. כל זה בא, אחרי שכמה עדי מפתח במשפט נתניהו מסרו בבית המשפט גרסאות שסתרו את עדויותיהם במשטרה. אני לא יודע, וקרוב לוודאי שלעולם לא נדע, האם שינוי הגרסאות נבע מכך שבמשטרה הם נלחצו למסור גרסאות כוזבות, או שמא הם למדו את הלקח המר של קליין. אבל עצם קיומה של אפשרות כזאת, לפיה סביב משפטו של ראש הממשלה יש התנהלות הדומה לזו שסביב משפטיהם של מאפיונרים, אמורה להדיר שינה מעינינו. ועוד הערה. כאשר מתנגדת החיסונים יוספה ברק השמיצה את מנהלת שירותי בריאות הציבור, שרון אלרעי-פרייס, הפרקליטות הגישה בשמה תביעת לשון הרע שהובילה לפיצוי משמעותי. אבל כאשר התועמלנים של נתניהו מכפישים מדי יום במשך ארבע שנים את צוות התביעה במשפטו, הפרקליטות – מקום העבודה שלהם – נאלמת דום. זה לא מובן, זה לא מוצדק, זה אידיוטי ברמות. דמם סמוק פחות? כבודם ורגשותיהם ומשפחותיהם אינם חשובים? ומי יקח על עצמו בעתיד תיקים כאלה? כנ"ל לגבי חוקרי המשטרה, שגם הם כאמור יעד למסע שיימינג שספק אם נראה כמותו במדינה דמוקרטית כלשהי. במקרה שלהם, יש גם ענישה ממשית: כל הבכירים שעסקו בתיקי נתניהו מצאו את עצמם מחוץ למשטרה תחת שרביטו של איתמר בן-גביר ולקול תשואותיהם של התועמלנים. אותן שאלות תקפות גם כאן, ואולי בית שאת – בגלל המחיר הכבד עוד יותר שהם שילמו. כך בדיוק נראות מדינות רקובות וכושלות, ויש כנראה מי שממש לא אכפת לו שישראל תהיה כמותן.

כאשר איתמר בן-גביר אינו מקבל את מבוקשו, הוא סוחט באיומים ובמעשים. שמענו מבני גנץ, גדי איזנקוט ויואב גלנט על השיקולים הפוליטיים שחדרו לקודש הקדשים של ניהול המלחמה; כולם יודעים במה מדובר: האיומים של בן-גביר (ובצלאל סמוטריץ) לפרק את הממשלה אם המלחמה תיעצר, אפילו לשם החזרת החטופים. כאשר ראשי הקואליציה לא דנו בהדחתה של גלי מיארה (נושא בו הוא מצוי בניגוד עניינים מובהק), הוא הצביע נגד התקציב. כאשר האוצר בלם תוספות שכר בלתי חוקיות לשוטרים, הוא טרפד את העלאת דמי הביטוח הלאומי. כל המדינה היא בת-ערובה בידי עבריין מורשע ותומך טרור שמתנהג כמו מאפיונר. כך גם יריב לוין. הוא אינו מקבל את מי שהוא רוצה כשופטים בבית המשפט העליון – אז לא ממנים שופטים. הוא לא מסכים למועמדים למחוזי בירושלים – אז לא ממנים בכלל. אין רוב למועמד שלו לנשיא העליון – אז לא יהיה נשיא. הוא לא מסתדר עם עוזי פוגלמן ויצחק עמית – אז החלטות שוטפות לא מתקבלות והציבור נפגע. הוא לא מצליח להשתלט על הרשות השופטת – אז הוא מבטל תקנים ולא מרשה לשופטים להרצות במוסדות אקדמיים. וכך העניק בנימין נתניהו את השליטה ברשויות האכיפה ואת ההשפעה על רשויות השפיטה בידי שניים שמתנהגים כמו מאפיונרים.