מערכת בתי המשפט בישראל היא שומר סף עיקרי כנגד החשש מהפעלת כוח שלטוני ללא מעצורים; והיא אחת הערבויות החשובות לשמירה על שלטון החוק, הפרדת הרשויות והמשטר הדמוקרטי כולו. לנגד עיני ניצבת המשימה הנכבדה של שמירה על עצמאותה של מערכת בתי המשפט. משימה זו עומדת בלב תפקידה של הרשות השופטת מאז קום המדינה, הן בזמני שגרה והן בזמני חירום. דווקא בימים אלה של מלחמה, יש לשמור מכל משמר על העצמאות ואי-התלות של בתי המשפט, ולמעשה של מערכת המשפט כולה - אשר מאז ומתמיד שימשה ככיפת ברזל משפטית נגד ניסיונות להחליש את הלגיטימציה המשפטית והבינלאומית של המדינה. מערכת האיזונים והבלמים בדמוקרטיה הישראלית חסרה מנגנונים רבים שקיימים בדמוקרטיות אחרות בעולם. בהינתן מצב זה, מערכת בתי המשפט בישראל היא שומר סף עיקרי כנגד החשש מהפעלת כוח שלטוני ללא מעצורים; והיא אחת הערבויות החשובות לשמירה על שלטון החוק, הפרדת הרשויות והמשטר הדמוקרטי כולו. "עצמאות מערכת בתי המשפט היא יסוד גרעיני בכל מדינה דמוקרטית. ועצמאות זו משמעה, בין היתר, בתי משפט שאינם כפופים חלילה למרוּת פוליטית; שהשופטים בה אינם נציגים של גורמים שלטוניים; והחשוב מכל - שהשופטים היושבים בדין מטעמה, חופשיים לדון ולפסוק ללא התערבות חיצונית או חשש לפגיעה בהם, במעמדם ובקידומם עקב פסיקתם. ...אנו ברשות השופטת, מצדנו, נמשיך למלא את תפקידנו בהגנה על זכויות אדם ואזרח ובהגנה על שלטון החוק בישראל. כפי שציינתי בפסק דיני בעתירות בעניין עילת הסבירות, בשנים האחרונות 'אנו נדרשים להגן על הבסיס עצמו, על העמוד הדמוקרטי של המדינה היהודית והדמוקרטית'. כך עשינו וכך נמשיך לעשות.

בבתי המשפט יכול הציבור לפתור מחלוקות בכבוד הדדי, ולקבל הגנה כאשר רשויות השלטון פועלות שלא כדין. על כן, שמירת הפעילות התקינה בבתי המשפט היא ערובה להתנהלות תקינה של החברה כולה. אך דווקא בימים אלו, אנו עדים לניסיונות לחתור תחת החוסן של הרשות השופטת ולהחלישה - עד כדי חשש ממשי לכרסום בעצמאות המוסדית של הרשות השופטת וביסודות הפרדת הרשויות. חלק מן הניסיונות הללו הוכרזו במפורש על-ידי גורמים שונים בכנסת ובממשלה. אזכיר, למשל, את הקריאות לפוליטיזציה של הליך בחירת השופטים, באמצעות שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים; יוזמות ל"התגברות" על פסקי דין והחלטות, ואף להתעלמות מהם כאילו לא היו מעולם; קריאות לאי-קידומם של שופטים בשל החלטות שנתנו מתוקף תפקידם; ומתקפות אישיות, בוטות ופסולות על שופטים, עד כדי כינוי שופטים כ"אויבים מבית". היוזמה החדשה שעל הפרק היא פוליטיזציה של מינוי נציב תלונות הציבור על השופטים - בבחינת "אם לא הצלחנו להשתלט על תהליך מינוי השופטים בדלת הראשית, נעשה זאת בדלת האחורית". דהיינו, נעביר לפוליטיקאים את השליטה על המינוי לתפקיד הרגיש של ביקורת על השופטים. כפי שכבר אמרתי, אנו מצידנו נכונים להידברות עניינית בנושא זה. אגב, לפני כשעתיים תמה ישיבת הוועדה לבחירת שופטים שהתכנסה היום, ובמסגרתה החליט שר המשפטים - על דעת עצמו - לזמן גורמים חיצוניים לישיבה. זוהי דוגמה נוספת לדריסה המתמשכת של נורמות הממלכתיות והמינהל התקין. לפני כשנתיים הזהירה נשיאת בית המשפט העליון לשעבר, השופטת (בדימוס) אסתר חיות, על במת הכנס הזה, מפני - ואני מצטט - "מתקפה שלוחת-רסן על מערכת המשפט, משל הייתה אויב שיש להסתער עליו ולהכניעו". למרבה הצער, דומה כי דבר לא השתנה. החוסן המוסדי של מערכת בתי המשפט נתון להשפעה משמעותית מצד הרשות המבצעת. זאת לעומת גופים ציבוריים אחרים, שנהנים מחירות ניהולית משמעותית הרבה יותר. כך למשל, הכנסת, מבקר המדינה, בית הנשיא ובנק ישראל - לכל אלה נתונה חרות רבה יותר בגיבוש התקציב, בעוד שהרשות השופטת זקוקה לאישורי הרשות המבצעת כמעט על כל צעד ושעל. דהיינו, דווקא הרשות השופטת - שלפי עקרונות הדמוקרטיה הבסיסיים חייבת להישאר עצמאית ובלתי-תלויה - מקבלת מהרשות המבצעת תכתיבים בנושאי ניהול שוטף. עד לא מזמן, לאורך שנות קיומה של המדינה נשמר הכבוד ההדדי בין הרשויות בנוגע לניהול מערכת בתי המשפט. הרשות השופטת והמבצעת הקפידו יחד על קיום שיח תכליתי, על ליבון פערים בגישה ממלכתית וא-פוליטית, ובעיקר - על הצבת אינטרס הציבור בראש סדר העדיפות המוסדי. לצערי, לא זה המצב בימינו. אם לא די במהלכים הישירים להחלשת הרשות השופטת, שר המשפטים אף קטע לאחרונה את מסורת הדיאלוג ושיתוף הפעולה בין הרשויות. מזה כחצי שנה מסרב השר לקיים פגישות עבודה עם ראש הרשות השופטת - פגישות שבהן היו מתקבלות החלטות משותפות בנושאים שבליבת ניהולה של מערכת בתי המשפט. ממלא-מקום הנשיא (בדימוס), השופט עוזי פוגלמן, ואנוכי חזרנו והתרענו על כך בפני השר - אך אין קול ואין עונה. עקב סירובו של השר לקיים דיאלוג מוסדי עם הרשות השופטת, נמנע הטיפול בשורה ארוכה של מהלכים לטובת הציבור, באופן שגורר עיכוב בטיפול בהליכים משפטיים, ופגיעה ביכולתם של אזרחי המדינה לממש את הזכויות המשפטיות שלהם. עוד נמנע השר מלקדם בחירה של שופטים שחיוניים לפעילות המערכת - בפרט בבית המשפט המחוזי בירושלים, שמצוי בעומס כבד במיוחד - ומלאשר מינוי רשמים לבית המשפט העליון ולבית הדין הארצי לעבודה. המשוואה היא פשוטה: כשאין מספיק שופטים, נפגע השירות לציבור. לאחרונה אף שמענו על יוזמה לבטל את תקני השופטים שלא אוישו, דהיינו: ביד אחת מונע השר מינוי שופטים חדשים, ובידו השנייה פועל למחיקת התקנים הבלתי-מאוישים, ובכך מקבע את החלל שהוא עצמו יצר. המסר שעולה מכך הוא ברור: אם לא ייבחרו השופטים שבהם השר מעוניין - תקני השיפוט יימחקו. הסכנה הנובעת מכך לעצמאותה של הרשות השופטת, ברורה מאליה. זוהי הפעם הראשונה בתולדות המדינה שהרשות המבצעת מתערבת באופן כה בוטה בניהולה הפנימי של הרשות השופטת ובאופן הקצאת משאביה. ואל תתנו למינוח הטכני להטעות אתכם: פגיעה בחוסן המוסדי של הרשות השופטת, היא פגיעה בְּעַצְמָאוּת הרשות השופטת, ובראש ובראשונה בציבור כולו. בצד האמור, יש לשוב ולהדגיש: הרשות השופטת תעמוד איתן מול הניסיונות לפגוע בחוסנהּ המוסדי, והיא תוכל להם. חרף הניסיונות לשחוק את הרשות השופטת באמצעות לחצים מבחוץ, ליבת העשייה השיפוטית לא נחלשה. עיקרון העצמאות השיפוטית מושרש היטב ב-דנ"א של הרשות השופטת ושופטיה, והוא יסוד גרעיני, יסוד שאין בלתו, בכל מדינה דמוקרטית. אנו ברשות השופטת נמשיך למלא נאמנה את חובתנו כלפי הציבור, ונשמר את המשפט כמרחב סטרילי, שבו השפעות חיצוניות אינן חודרות לאולם הדיונים או לתוכן הפסיקה.