אמנם הדבר הכי צפוי אצל דונלד טראמפ הוא שלא ניתן לצפותו, אבל נכון לעכשיו – הוא עומד בציפיות, וזו ממש לא בשורה טובה. עוד לפני השבעתו השבוע, טראמפ מימש כמה מן החששות הגרועים ביותר מפניהם הזהירו יריביו ערב נצחונו בבחירות. הדבר בולט במיוחד בחלק מן המינויים הבכירים שהוא מתכנן, שאותם ביקש להעביר ללא אישור הסנאט. נכון לעכשיו, לפחות החלק הזה של רמיסת הדמוקרטיה אינו מתרחש, אבל לכו תדעו מה יקרה אם כמה רפובליקנים מתונים ואחראים יצטרפו לדמוקרטים ויבלמו לפחות את המינויים ההזויים ביותר. בקצת הגזמה, אפשר לטעון שטראמפ מתכנן looney tunes cabinet: ממשלה בה יהיו לא מעט אישים בעייתיים ושנויים במחלוקת, בלשון המעטה. שר ההגנה המיועד הוא פיט הגסת', שהרקורד שלו בתחום הביטחון מסתכם בדרגת סרן בתפקידים קרביים ובתפקיד פרשן ברשת פוקס ניוז, אתר הבית של טראמפ. יש לו גם עבר של טענות לאונס (שהוא מכחיש), ניהול כושל של שני מלכ"רים קטנים (שלטענתו אינו רלוונטי לניהול 3 מיליון איש ו-850 מיליארד דולר) ושתיינות מופרזת בשעות העבודה (הוא מבטיח לא לשתות בפנטגון). שר הבריאות המיועד הוא רוברט קנדי, מכחיש חיסונים מושבע, הטוען שיש להוציא את הפלואוריד ממי השתייה, ואשר סיפר שתולעת אכלה חלק ממוחו, ושפעם כרת את ראשו של כריש ונטל אותו מדמם על גג מכוניתו לאורך מאות ק"מ. טולסי גבארד, ששיבחה את ולדימיר פוטין ובשאר אסד, מיועדת לתפקיד מנהלת המודיעין הלאומי. לינדה מק'מהון, שניהלה את ארגון ההיאבקות המקצוענית, היא המועמדת לשרת החינוך. טראמפ רצה למנות לשר המשפטים את מאט גץ, שוועדת האתיקה בבית הנבחרים קבעה שביצע עבירות מין ומרמה. יש גם כמה מינויים ראויים, בעיקר מרקו רוביו לשר החוץ (הראשון שאושר בידי 99 סנאטורים) וסקוט בסנט לשר האוצר. אבל הבעיה היא בבסיס, וכאן טראמפ עושה בדיוק מה שהיה צפוי: המבחן מספר אחת – וכמעט היחיד – לתפקידים בכירים בממשלו הוא הנאמנות כלפיו. הוא ממש ממש לא רוצה אישים חזקים ומנוסים, אשר יביעו דעות נחרצות גם אם יהיו מנוגדות לשלו. לא יהיו כאן ג'ים מאטיס וריק טילרסון, שרי ההגנה והחוץ הראשונים שלו, ג'ון קלי, שהיה השר לביטחון פנים וראש הסגל, ודומיהם. סירוב לשמוע ביקורת או דעה אחרת הוא הדרך הגרועה ביותר לנהל כל דבר, החל מחנות מכולת ויחסים משפחתיים. הוא לבטח מתכון לאסון כאשר מדובר במעצמה החזקה ביותר בהיסטוריה, שניהולה סבוך ביותר ואשר ניצבת מדי יום בפני אתגרים מקומיים ועולמיים עצומים. וכאשר ארה"ב אינה מנוהלת כלל או מנוהלת בצורה כושלת – העולם כולו משלם את המחיר.

המיועדים לתפקידי שרת המשפטים וראש ה-FBI, פאם בונדי וקאש פאטל, מייצגים איום גדול ומיידי עוד יותר: טראמפ מגיע עם אג'נדה של נקם והוא מתכוון לממש אותה. הוא מעולם לא הכיר בהפסדו בבחירות 2020 (נאום ההשבעה השבוע היה הפעם הראשונה בה הוציא מפיו את צמד המילים "הנשיא ביידן") וכנראה משוכנע לחלוטין שהניצחון נגזל ממנו בדרכי מרמה, למרות שאין בדל ראיה לכך. הוא נחוש לנקום במי שלשיטתו עוללו זאת ומי שהעזו לקבוע שהוא נושא באחריות פלילית למעשיו, במיוחד לאירועי 6 בינואר ומה שהוביל אליהם. בשל כך, לא הייתה לג'ו ביידן ברירה אלא להעניק חנינה מראש למי שעמדו בצמרת המבוקשים של טראמפ – והרשימה מדהימה בכל קנה מידה. היה צריך להגן על הרמטכ"ל לשעבר מארק מיליי, על מוביל המאבק בקורונה אנתוני פאוצ'י ועל חברי הקונגרס שניהלו את החקירה על 6 בינואר (כמו גם על בני משפחתו של ביידן). כפי שביידן אמר בצדק, די בפתיחת חקירה – גם אם היא תפורה ומפוברקת – כדי לגרום להתרוששותו של הנחקר. לא היה מנוס מדמוקרטיה מתגוננת, במלוא מובן הביטוי (ותוסיפו לכך שורה של צווים נשיאותיים המנסים לעקוף את החוקה, את החקיקה ואת הפסיקה). בונדי דיברה במפורש על כך שיש לבוא חשבון עם יריביו של טראמפ, ויש לזכור שבארה"ב – בניגוד לישראל – לשר המשפטים (שה-FBI נמצא תחת אחריותו) יש יכולת להורות על פתיחת תיקים וסגירתם, על הגשת כתבי אישום ועל מחיקתם. בונדי לפחות יכולה להראות רקורד של התובעת הכללית בפלורידה, תפקיד בו זכתה לשבחים; פאטל היה סניגור ציבורי שמונה שנים, תובע פדרלי שלוש שנים, מילא תפקידים מדרגה שנייה בקונגרס ובממשל טראמפ הראשון והפיץ ללא לאות את תיאוריות הקונספירציה של טראמפ. מי שיחזיק בידיו את המשטרה החזקה ביותר בעולם אמר לפני הבחירות, שיש לרדוף פוליטיקאים ועיתונאים שהיו ביקורתיים כלפי טראמפ. גם אחרי החנינות של ביידן, נותרו מספיק יריבים או סתם כאלה שלא באים טוב לממשל החדש, ובראשם התובע המיוחד ג'ק סמית ואנשי צוותו ומי שהעידו נגד טראמפ בחקירות בעניינו ובוועדת 6 בינואר. אפשר אפילו להמציא משהו על קאמלה האריס (לג'ו ביידן יש חסינות מכוחו של אותו פסק דין של בית המשפט העליון שהעניק אותה לטראמפ). במקביל, טראמפ העניק ביום השבעתו חנינה גורפת ל-1,500 הפורעים של 6 בינואר, שמעשיהם הנפשעים תועדו בשידור חי; הוא גם המתיק את עונשיהם של 14 מנהיגיהם מהימין הקיצוני. זהו איתות ברור: אין שום בעיה לנסות לבצע הפיכה אם היא בעד טראמפ. לכו תדעו מה יקרה ב-6 בינואר 2029. כל אלו מהווים הלך רוח חסר תקדים, המהווה סכנה עצומה ליסוד הדמוקרטיה שאין בלתו: חופש הביטוי. וזה כמובן מתחיל מלמעלה. טראמפ דיבר על שלילת רשיונות שידור מרשתות טלוויזיה ביקורתיות – שזה אומר כולן למעט פוקס ניוז. הוא גם הגיש תביעת לשון הרע נגד ABC News, שהעדיפה לשלם 15 מיליון דולר לקרן שתקים יום אחד את הספרייה הנשיאותית שלו, ונגד עיתון במדינת אייווה שהעז לפרסם סקר שגוי ולפיו קאמלה האריס מובילה עליו במדינה זו. לתביעות הללו ולאיומים הללו יש אפקט מצנן ברור, וסביר להניח שלא מעט עיתונאים ואמצעי תקשורת – בעיקר הקטנים שבהם - יחשבו פעמיים ושלוש לפני שיתמחו ביקורת על הנשיא וממשלו.

בהחלט ייתכן שאיומיו הבוטים של טראמפ על חמאס מילאו תפקיד בהסכם הפסקת האש והחטופים. אבל עקרונית יש לזכור, שההתבטאויות שלו אינן בהכרח תוצר של חשיבה מעמיקה ושל עבודת מטה מסודרת. בהחלט ייתכן שהן שליפות מן המותן, הנובעות ממה שראה באותו בוקר בתוכנית האהובה ביותר עליו, "Fox and Friend", ממה ששמע מהאדם האחרון שדיבר איתו או ממה שסתם כך עלה על דעתו. למשל: להפוך את קנדה למדינה ה-51 או לשנות את שמו של מפרץ מקסיקו ל"מפרץ אמריקה" (האמירה הזאת הפכה השבוע לצו נשיאותי). גם כאשר ההתבטאויות נראות יותר מתוכננות, לטראמפ יש נטייה לדבר בצורה הבוטה ביותר. כך קיבלנו את האיומים להטיל מכסים על קנדה ומקסיקו (שכנותיה של ארה"ב ושותפות הסחר החשובות ביותר שלה), כך קיבלנו את האזהרה שישתלט בכוח על תעלת פנמה, כך קיבלנו את הרעיון לקנות ואולי אפילו לכבוש את גרינלנד. יש הרבה דרכים להעביר מסרים; טראמפ תמיד יבחר בקיצונית ביותר, בזו שתעורר הכי הרבה רעש, בזו שתעניק לו הכי הרבה תשואות מצד חסידיו והכי הרבה ביקורת מצד מתנגדיו. יש סיבה לכך שקיימת לשון דיפלומטית, אשר עוצבה במשך מאות שנים. נכון, היא לרוב מפותלת ומצריכה תרגום ללשון בני אדם, היא לעיתים קרובות מסווה את המציאות ומצריכה קילוף כדי להגיע לאמת. אבל זהו גם יתרונה: היא מאפשרת להימנע מטיפוס על עצים גבוהים מדי ולרדת מהם במידת הצורך. טראמפ בוחר תמיד בלשון המתאימה למיקוח בשוק. זה לא יכול להיגמר טוב. הבעיה גדולה עוד יותר, כי לפעמים טראמפ מתכוון למה שהוא אומר. "אהיה דיקטטור ביום הראשון", אמר ערב הבחירות. וזה בדיוק מה שעשה. הוא הוציא מספר חסר תקדים של צווים נשיאותיים, ובהם ביטול האזרחות של ילדי מהגרים שנולדו בארה"ב (בניגוד לתיקון ה-14 לחוקה), דחיית הפסקת פעילות טיק-טוק (בניגוד לחקיקה דו-מפלגתית ופסיקת בית המשפט העליון) ואפשרות של הפעלת הצבא לגירוש מסתננים (שוב בניגוד לחוקה). משרד המשפטים העביר מתפקידיהם 15 עובדים בכירים העלולים להפריע לו. המשרד הקפיא את הטיפול בכל ההליכים הנוגעים לזכויות אזרח, כולל אלימות משטרתית. כל העובדים בממשל העוסקים בשוויון הוצאו לחופשה לקראת פיטורים. רבים מעובדי המועצה לביטחון לאומי נשלחו לבתיהם עד הודעה חדשה. עכשיו לכו תדעו מה גחמה ומה כוונה. ככה אי-אפשר לנהל דבר.

שקריו של טראמפ מחייבים דיון נפרד. הביטוי "שקרן פתולוגי" הוא חסר בסיס מדעי: שקרנות אינה מחלת נפש אלא ליקוי אופי, ואדם הרוצה להתגבר עליה יכול לעשות זאת בלא צורך באשפוז ובתרופות. אבל כאשר משתמשים בו בלשון היום-יום, אין ספק שתמונתו של טראמפ יכולה להופיע ליד הערך הזה במילון או בוויקיפדיה. האיש אינו מפסיק לשקר, גם כאשר האמת מוטחת בפניו. וושינגטון פוסט העסיק צוות שלם של בודקי עובדות בקדנציה הראשונה של טראמפ, אשר מצא רבבות שקרים, הגזמות והוצאות דברים מהקשרם באותן ארבע שנים. הקצב התגבר מאוד בחודשים האחרונים לכהונתו, וכמובן הגיע לשיא לאחר שהפסיד בבחירות, עם הטענות החוזרות ונשנות על תרמיות וזיופים והונאות. חשוב להזכיר: טראמפ ואנשיו הגישו 60 תביעות ברוח זו וכולן נדחו לחלוטין, כולל בידי שופטים אותם מינה טראמפ. לא היה שמץ של הוכחה לאף אחת מהן. זה כמובן לא מפריע לטראמפ להמשיך לפמפם את השקר הזה כמעט מדי יום במשך ארבע שנים. לכך נוספו שקרים רבים, שחלקם כבר נודעו לשמצה – כמו הטענה שמסתננים במדינת אוהיו אוכלים כלבים וחתולים של תושבים מקומיים. אבל גם על זה טראמפ חזר שוב ושוב. האמת פשוט לא מעניינת אותו. כל מה שחשוב לו, זה מה יכול לשרת אותו. כעת טראמפ גם מצליח להקטין את הסיכוי ששקריו ייחשפו. קבוצת מטא הודיעה ערב ההשבעה שתפסיק את בדיקת העובדות בפייסבוק ואינסטגרם ושתשתמש במקום זאת בכלים שמפעילה רשת X של אילון מאסק – זאת שהפכה לביתם של מפיצי שטנה וקונספירציות. לא בטוח שהפוסט של ג'ף בזוס, שגם הוא מנסה להתקרב לטראמפ, יחשוף את השקרים כמו בקדנציה הקודמת (את נאום ההשבעה, שהיה עמוס בשקרים בדרגות שונות, הפוסט בדק בהרחבה). וכאשר אנשים כמו רוברט קנדי מקבלים תפקידים בכירים ביותר, המסר חד-משמעי: השקר גובר ואפילו מנצח. זה עלול לחלחל כלפי מטה ולהפוך את חיי היום-יום לבלתי נסבלים. בשולי הדברים אך לא בשולי חשיבותם נזכיר, כי יש פסק דין פלילי אשר קבע שטראמפ ביצע עשרות רישומים כוזבים במסמכי תאגיד, ויש פסק דין אזרחי אשר קבע שהוא הוביל תרמיות של מיליארדי דולרים כלפי בנקים וחברות ביטוח. טראמפ אומנם מערער, אבל נכון לעכשיו – זה מה שנפסק. כלומר: הוא לא רק שקרן פתולוגי, הוא גם רמאי ונוכל. וזה הטיפוס שיושב בחדר הסגלגל.

אמרה ידועה קובעת, שכאשר ארה"ב מתעטשת – לעולם יש שפעת. עכשיו תחשבו מה המשמעות לעולם אם ארה"ב מדביקה את עצמה בכוונה בדלקת ריאות. אם העומד בראשה מפנה עורף לעקרונות יסוד פנימיים של דמוקרטיה ומינהל תקין, ולעקרונות יסוד חיצוניים של הסדר העולמי מבוסס הכללים ושל מחויבות המעצמה החזקה ביותר להיסטוריה לרווחת האנושות כולה. לא צריך להתאמץ יותר מדי; תראו מה היו שניים מהצעדים הראשונים של טראמפ מיד לאחר ההשבעה: פרישה מהסכם פריז למאבק בשינויי האקלים ופרישה מארגון הבריאות העולמי. הצעד הראשון מצרף את ארה"ב לחברתן הנעימה של אירן, תימן וסוריה כמדינות היחידות שאינן חלק מן ההסכם; בצעד השני היא תמצא את עצמה לצידה של ליכטנשטיין בלבד. ב-80 השנים שחלפו מאז תום מלחמת העולם השנייה, ארה"ב הובילה ארגונים והסכמים בינלאומיים חשובים כאלה; תחת טראמפ "ארה"ב תחילה" היא "ארה"ב לבדה". המשמעות היא פגיעה ישירה בחיי אדם, בהמון חיי אדם, בכל העולם. משבר האקלים הוא הסכנה הגדולה ביותר לאנושות בכל תולדותיה, ותוצאותיו ההרסניות כבר ניכרות. אבל טראמפ, בהתלהבות ילידת בורותו התהומית (כפי שאמר העיתונאי הנודע ויליאם שיירר בהקשר לא לגמרי שונה), משוכנע שהבעיה אינה קיימת אלא מהווה המצאה סינית שמטרתה להחליש את ארה"ב. ארגון הבריאות ממלא תפקיד חיוני במניעת מחלות ובמאבק בהן, במיוחד במדינות עניות, כפי שהוכח בקורונה. אבל טראמפ, בראייתו האופיינית, לא אוהב את זה שארה"ב מממנת 20% מתקציבו. בלי ארה"ב, יהיה קשה מאוד להתמודד בהצלחה עם הבעיות הקטלניות הללו. צריך עוד לחכות ולראות האם טראמפ יכפה על אוקראינה הסדר שיעניק ניצחון לוולדימיר פוטין; מה יעשה לגבי תעלת פנמה (שהוא משקר בכל טיעוניו לגביה); האם יפקיר את חברות נאט"ו שלא ישקיעו מספיק (לטעמו) בבטחונן; האם ייכנס לעימות ישיר עם דנמרק על גרינלנד; האם ידחוף את העולם למלחמת סחר הרת אסון. ואלו רק הנושאים שהוא מדבר עליהם, ומן הסתם יצוצו רבים נוספים. אז לתשומת ליבם של מי שחושבים שהדבר החשוב היחיד הוא ש"טראמפ טוב לישראל": מי שרע לעולם, רע גם לנו.

היו סיבות רבות לנצחונו של דונלד טראמפ ולתבוסתה של קאמלה האריס, וייתכן שחלקן טרם התבררו. אחת המרכזיות היא ג'ו ביידן, ובאופן טראגי – כאשר החליט לסטות מתכונת אופי מרכזית שלו, הוא הוביל את ארה"ב והעולם כולו לעידן המסוכן של טראמפ 2. ביידן הוא אדם הגון. נכון, מי שנמצא בפוליטיקה למעלה מ-50 שנה ודאי לא תמיד אמר את כל האמת ומן הסתם גם שיקר מדי פעם. אבל ביסודו, הוא אדם הגון ובעל אידיאלים (ולא רק בהשוואה לטראמפ; זו ממש לא חוכמה). אך כאשר הוא התעקש שביכולתו להתמודד שוב ולנצח שוב ולמשול עוד ארבע שנים – ביידן הוליך שולל את עצמו, את מפלגתו ובעיקר את עמו. עדיין איננו יודעים האם ביידן איבד מכשירותו כבר במהלך כהונתו, או שההזדקנות שלו הייתה גופנית בלבד ולא פגעה ביכולתו השכלית. סביר להניח שנשמע על כך בחודשים הקרובים. אבל היה צריך להיות לו ברור, שאין הוא כשיר לכהונה נוספת. הוא עצמו דיבר ב-2020 שיכהן קדנציה אחת בלבד ושיש לפנות את הדרך לדור חדש של מנהיגים. אינני אוהב את העיסוק בשאלה "מה היה קורה אילו", בעיקר משום שהוא עקר מבחינה תיאורטית וחסר תועלת מבחינה מעשית. ובכל זאת: אילו ביידן היה עומד במילתו ומכיר במצבו, ומודיע לאחר בחירות האמצע של 2022 שלא יתמודד שוב – ייתכן שהיה במידה מסוימת ברווז צולע במשך שנתיים, אך היה מאפשר התמודדות במפלגה הדמוקרטית, בחירת מועמד וניהול קמפיין מסודר – כל מה שלא היה להאריס. ביידן ישא לעד לפחות בחלק מן האחריות לשובו של טראמפ, על כל הסכנות הנובעות מכך. סיום טראגי לקריירה מפוארת.

אצלנו דונלד טראמפ לא יכול היה להיבחר לאחר שהורשע בפלילים, ההליכים נגדו לא היו מופסקים, הוא לא יכול היה להעניק תפקידים לבני משפחתו, לא יכול היה לרדוף באמצעות המשטרה את מתנגדיו, לא יכול היה להמשיך להחזיק בעסקים חובקי עולם המעמידים אותו בניגוד עניינים יום-יומי, לא יכול היה לבצע פוליטיזציה נרחבת של השירות הציבורי. מי שמקנא בארה"ב – או שאינו מכיר אותה, או שרוצה להעתיק אלינו את הכשלים שמאיימים כעת על עצם הדמוקרטיה שלה, ובדיוק מהסיבה הזאת.