"אבא היה קשוב לכל אדם", ממשיך בנו. "כשכבר היה הראשון לציון, הרב הספרדי הראשי, שלחה נערה מכתב גלוי לרב הראשי שהתפרסם בעיתון הילדים 'הארץ שלנו'. שם היא שאלה למה חוגגים רק לנערים בר מצווה, ולא לנערות. בעקבות מכתב פתוח זה, הוציא אבי פסק הלכה תואם והציע סדר לאירוע בת מצווה. הוא גם המליץ להזמין את כלת השמחה לעלות על בימת בית הכנסת ולשאת דברים בפני הקהל". וגם זה מהלך שרחוק מאוד מהסטיגמה של רב ראשי כיום. אבל למה ללכת לעיתון הילדים 'הארץ שלנו', כאשר הרב הראשי, הראשון לציון, חטף איומי פיטורים והעמדה לדין מגולדה מאיר ומהיועמ"ש לממשלה חיים כהן. "בינואר 1964 ביקר האפיפיור פאולוס השישי בישראל. אלא שהוא בחר להגיע אליה דרך שטח ההפקר שבמגידו וסירב לביקור ממלכתי בירושלים", אומר נסים. "משום כך סירב אבי, שהיה אז הראשון לציון, להקביל את פניו יחד עם נשיא המדינה זלמן שז"ר, ראש הממשלה לוי אשכול ושאר הדרג המדיני הבכיר. הסירוב שלו יצר סערה ציבורית גדולה. היו אף שהאשימו אותו שהוא יגרום לפוגרומים נגד יהודים ברחבי העולם. גולדה מאיר, אז שרת החוץ, הצהירה שזה יטופל בחומרה, והוא יפוטר. לאחר שהאפיפיור חזר לארצו הוא שלח מכתב תודה אל 'נשיא מדינת ישראל זלמן שז"ר, תל אביב'. במקום לכתוב את הכתובת בירושלים, כצפוי וכמקובל. או-אז דעת הקהל התהפכה נגד האפיפיור ורבים-רבים הצדיקו בדיעבד את גישתו של אבי. "לגבי האיום של היועץ המשפטי לממשלה להעמידו לדין, זה קרה לאחר שאבי פסק, שמכיוון שב'ניירות חדרה' עובדים בשבתות, אין להדפיס שם ספרי קודש. היועמ"ש ראה בכך הפרת חוק האפליה בעסקים. הוא הבטיח להעמיד לדין - ולא קיים. עד היום אני זוכר את כותרת הראיון שנתן אבי לרפאל בשן מידיעות אחרונות: 'איומי היועמ"ש עשויים להטיל מורא על רכי הלבב – לא עליי'". עם רקע משפחתי שלא מהסס להתריס נגד דפוסים מקובלים, ניתן להבין מצד אחד איך הסכים בן הרב הראשי להשתלב ברשימה לכנסת של מפלגה חילונית מובהקת. מהצד השני – במחשבה שנייה: זה בעצם הצד הראשון – אין ספק שהיה זה אירוע פוליטי-ציבורי פוער עיניים ושומט לסתות. זה קרה ערב הבחירות לכנסת הרביעית בנובמבר 1959. מפלגת הציונים הכלליים, שדגלה במשק ליבראלי וחברה אזרחית ליבראלית ביקשה להגיע לקהלים חדשים. או במילים פחות מכובסות – אל בני עדות המזרח. משה נסים, בנו של הראשון לציון, שהיה דמות נערצת על רבים מבני עדות המזרח - עמד מול עיניהם של ראשי המפלגה, יוסף ספיר וראש עיריית רמת גן אברהם קריניצי. אלא שבדרכם עמדו מספר בעיות: גילו הצעיר של המועמד בו חשקו – 24 שנים בלבד; עובדת היותו משרת בצה"ל; ומעל לכל – סירובו של הבחור הצעיר. "תודה על ההצעה הנדיבה", אמר להם כשהגיעו יום אחד בהפתעה אל בית המשפחה, "אבל לא. אני לא בגיל הנכון ולמען האמת אני חושב שאתם עושים מקח טעות, כי לא אספק לכם את הסחורה". "את זה תשאיר לנו", אמר לו מנהיג המפלגה ספיר, "אני מציע שתחשוב ותתייעץ על זה עם עוד אנשים". נסים הצעיר קיבל את עצתו והלך להתייעץ עם ידיד המשפחה, הסופר ש"י עגנון. זה ענה לו במיידי: "אתה תצטער עד יומך האחרון אם תדחה את ההצעה". וכך הפך גיבור כתבה זו להיות צעיר חברי הכנסת – מאז ועד היום. לא בכל יום צה"ל נותן אישור להפסקת שירות, בשל כניסת משרת לכנסת ישראל. אלא שלא בכל יום בן של רב ראשי נכנס לכנסת ברשימה שמניפה את דגל הליברליות. ממה שכבר העדת על אביך, אני מבין שהוא לא עמד בדרכך, אמרתי לו. אבל יש מצב שהוא היה מעדיף שזה לא יקרה? "ממש לא", ענה נסים. "מההיבט של מה יאמרו אנשים הוא לא התרגש. מעולם לא. ומההיבט של מה הדבר הזה יעולל לי, הוא סמך ובטח בי, בדיוק כמו שסמך ובטח באחיותיי שהלכו ללמוד במוסדות חינוך חילוניים".

'אתגר' נוסף שנסים העמיד בו את אביו היה תוצאות מפגש אקראי, אך מאוד משמעותי, שהתרחש במזנון הכנסת. "אני מעיד על עצמי", אמר נסים, "שיצרתי קשרים חברתיים ממש טובים עם חברי כנסת מכל סיעות הבית, ומכל הגילאים – גם כאלה שהיו מבוגרים ממני ב-50 שנה". אחד מהם היה איש מפא"י (הגלגול הראשון של מפלגת העבודה) יצחק קורן. "ב-1959 כשנבחרתי לראשונה לכנסת גם יצחק קורן נבחר לראשונה להיות ח"כ. פיתחתי איתו קשרי חברות אמיצים. יום אחד הגיעה הבת של קורן, רות, למקום העבודה של אביה. באותה שעה היינו במזנון הכנסת. קורן הצביע עליי מרחוק ואמר לרות, כשאיני שומע את דבריו: 'הבחור הזה נועד לגדולות'. אותה פגישה אקראית הולידה אהבה גדולה, שהביאה אותנו לחופה". אז מה היה לנו, אני אומר לנסים כשחיוך על פניי: בן של רב ראשי שהולך להיות חבר כנסת במפלגה אקסטרים-ליבראלית בעודו חובש כיפה ושמיד מתאהב שם בבת של חבר כנסת חילוני ממפא"י. תגיד, לא העמסת יותר מדי משקל על הכתפיים של אביך? "ראשית, רות לא הייתה חילונית, ממש לא", מגיב נסים כשמידה של תרעומת מתגנבת לטון דיבורו. "היא הייתה מסורתית ועם השנים הלכה והתחזקה. היא שומרת מצוות לכל דבר ועניין. אגיד לך משהו אישי בינינו – הלוואי שהיום אני הייתי מקפיד ומחמיר כמוה. לא סתם כל חמשת הילדים שלנו הם שומרי תורה ומצוות. זה הרבה בזכותה. ולגבי אבא שלי, כבר אמרתי לך – הוא בָטָח והאמין בהחלטות של כל ילדיו, כולל בהחלטות שלי. והוא לא טעה ולא כשל – לא איתם וגם לא איתי". זוכרים שנסים אמר לראשי הציונים הכלליים שהוא לא יספק את הסחורה? הוא צדק. מפלגת הציונים הכלליים ירדה במספר המנדטים בבחירות, בהן הוא הוצב לראשונה כמועמד, מ-13 מנדטים ל-8 בלבד. בבחירות שלאחריהן, שנערכו שנתיים מאוחר יותר, הוא הוזז אחורנית ולא נבחר לכנסת. אבל הבחור בן ה-26 הוכיח שהוא רץ למרחקים ארוכים ובאותו מסלול. "המשכתי להיות פעיל בסניף הירושלמי של המפלגה", אומר ניסים. התנהלות שנרשמה היטב בראשיהם של מנהיגי המפלגה ובבחירות שנערכו לאחר מכן הוא שוב נבחר להיות חבר כנסת. לא רק הנאמנות למפלגה והפעילות בה גם לאחר שהודח מהכנסת הרשימה את ראשיה, כי אם גם אופיו הנוח והיכולת שלו לגשר על מחלוקות בין יריבים פוליטיים; גם בתוך המפלגה. תכונות אלה, בנוסף לכישוריו כעורך דין, הפכו אותו לאיש סוד קרוב של ראשי המפלגה. ככזה, נסים היה שם – ולדבריו אף פעל באקטיביות רבה ומתלהבת – כשהמפלגה הליברלית (כך נקרא שמה לאחר שהציונים הכללים התאחדו עם המפלגה הפרוגרסיבית) הקימה יחד עם חרות של מנחם בגין את גח"ל – גוש חרות ליברלים. בגין, עם הרבה תבונה פוליטית, הבין שאם הוא רוצה להגיע לשלטון הוא חייב לייצר בריתות עם מתנגדי מפא"י של בן-גוריון ויורשיו. המפלגה הליברלית הייתה המועמדת הטבעית לכך, בעיקר בעצם העובדה שהיא התנגדה לסוציאליזם ששלט אז בשיח הציבורי. נסים כאמור מעיד כי הוא דחף באופן משמעותי את ראשי המפלגה הליברלית להיענות לחיזורי בגין. "וזו בעצם הייתה אבן הדרך המשמעותית הראשונה שהובילה למהפך ב-77, שהתחולל 12 שנים לאחר הקמת גח"ל", הוא אומר באינטונציה שלא מסתירה את גאוותו על תרומתו האישית לכך.

בממשלת בגין הראשונה מונה נסים להיות שר בלי תיק. שלוש שנים לאחר מכן, בעקבות התפטרות שר המשפטים שמואל תמיר, נקרא עו"ד נסים להחליפו. בתפקיד זה הוא כיהן שש שנים, עד ששמעון פרס, שהיה ראש הממשלה הפריטטית, ממשלת האיחוד הלאומי (בשנת 1986), כעס על שר האוצר מהליכוד, יצחק מודעי, על שכינה אותו "ראש ממשלה מעופף" והחליט לפטר אותו. יצחק שמיר, שהיה אז מנהיג הליכוד והמיועד להחליף ברוטציה את פרס בראשות הממשלה, בחר לבלוע את ההשפלה וחיפש אחר שר אוצר חדש, שיהיה מקובל גם על שמעון פרס. לאחר שפרס דחה על הסף את ההצעה שאריאל שרון יחליף את מודעי, הבחירה של שמיר הייתה בנסים. "אם עוד פעם תעלו את ההצעה הזו אגלגל אתכם מכל המדרגות", הגיב בכעס נסים לשליחיו של שמיר, דן מרידור ואהוד אולמרט. "הכיצד אתם מציעים שאנווט את הכלכלה הישראלית, הנמצאת במצב קשה, כאשר אין לי כל הבנה בתחום זה?!" הבעיה הייתה ששמיר כבר שיתף את פרס בהצעה החדשה וזה הגיב בהתלהבות לשם החדש. הדבר הראשון שעשה נסים לאחר שנפל הפור, היה לנסוע לכותל המערבי. "לא העזתי לבקש מהקב"ה הצלחה, הסתפקתי במשאלה שלא תצא תקלה מתחת ידיי". כשחזר הביתה המתין לו אריאל, בנו בן ה-15, כשהוא ממרר בבכי. "איך הסכמת לזה?", שאל אותו. "נפלה גזירה. לא הייתי מוכן לקבל את האחריות לפירוק ממשלת האיחוד הלאומי", השיב האב. לפני שנתעכב על פעילותו של נסים כשר אוצר, אני בוחר לעשות מעשה לא מקובל ולהקדים סיכומי ביניים של עיתונאים שנעשו על שר האוצר, משה נסים. את הדברים הבאים כתב בספטמבר 1987 סבר פלוצקר, הפרשן הכלכלי של 'ידיעות אחרונות', אדם שלא בא בדיוק מהמחנה הפוליטי של נסים: "נסים מגשים את 'תסמונת סאדאת' בהקשר ישראלי בלתי צפוי. פוליטיקאי אפור, נחבא אל הכלים, שזכה במשרה רמה כפיקדון זמני, עד שיימצא המועמד המתאים לנעליים הפוליטיות הגדולות. והנה, תוך פרק זמן קצר הוא מתגלה לעיני כל כמנהיג כלכלי אמיתי, משכמו ומעלה, בעל תפיסת עולם משקית ברורה, נחוש בנכונותו לעמוד על דעותיו, לא מתכופף, ליברל מובהק במובן המסורתי של המושג: בעד תקציב מאוזן, נגד פרויקטים שגיוניים ובלתי כדאיים, בעד הקלה בעומס המיסים, נגד תוספות שכר הנראות לו בלתי מוצדקות, בעד צמיחה ונגד גמגום". עיתון 'דבר', הביטאון הרשמי של מפלגת העבודה, בחר באותה שנה במשה נסים כ'איש השנה'; וזה למרות שכאמור, מי שכיהן באותה שנה כראש ממשלה היה איש מפלגת העבודה שמעון פרס. מנימוקי הבחירה: "בבואנו לבחור את איש השנה מזדקרת אישיות אחת משכמה ומעלה: משה נסים! (סימן הקריאה במקור; ד"ח). צריך להיזהר קצת. קשה שלא לחבב את האיש הצנוע, החייכן ונעים ההליכות. תכונות אלה עלולות לבלבל את 'השופטים', עד שיתפתו להעניק לנסים את התואר מתוקף הסגולות הנ"ל בלבד (...) נסים התברך בתכונות נדירות בין חברי הממשלה דהיום. מאז מונה לשר אוצר הוא מפגין קו ברור ונוקשה, עם מעט קידות חן לעבר הציבור (...) הוא מנמק את עמדותיו בנימוקים של שכל ישר, ללא התחכמויות ואינו מרבה לחזור בו או להטיל את האשמה על התקשורת שסילפה את דבריו (...) איש אינו יכול להאשימו כי העדיף את המפלגה על פני המדינה או את טובתו האישית במפלגה" ומכיוון שבעיתון מפלגת העבודה עסקינן, אי-אפשר בלי הסייפא: המתבקשת: "על כמה אחרים אפשר לומר זאת ועוד בליכוד?..." את סקירת העיתונים נסיים בראיון שקיים עם שר האוצר נסים, הפרשן הפוליטי הבכיר של 'הארץ' יואל מרקוס, בנובמבר 1987. להלן ציטוט מעניין מאותו ראיון: "אני מסביר לנסים (כאילו לא ידע זאת בעצמו) שהוא נחשב לסיפור הצלחה. שהפופולריות שלו כפולה כמעט מזו של יצחק שמיר (שהיה אז ראש ממשלה; ד"ח) וכי בגלל התיקו בהנהגת הליכוד הוא עשוי יום אחד למצוא עצמו כמועמד פשרה לתפקיד מספר אחת. על כך הגיב נסים: 'אני? ראש ממשלה? לא קורצתי מהחומר הזה'".

אוקיי, ראש ממשלה לא, אבל איך קורה ששר אוצר שאינו "קד קידות חן לעבר הציבור", כמאמר 'דבר', הופך להיות דמות פופולרית, כפי שבאה לביטוי בסקרים? שכן, משה נסים זכה בשבתו כשר אוצר לאהדה של 75 אחוזים (!) מקרב האוכלוסייה הבוגרת בישראל. מספר מטורף, על-פי כל קנה מידה. על תמיהה זו משיב נסים באנקדוטה – שבכנות, כששמעתי אותה פשוט התקשיתי להאמין לנכונותה ההיסטורית. "שנה לפני הבחירות", החל נסים, "הכרזתי: 'אני אנהל השנה כלכלת בחירות שמשמעותה היא לומר את האמת. לא אפזר כספים'. וכך קרה שכאשר בא אליי דוד בועז, הממונה על התקציבים, ב-15 בספטמבר 1988 ואמר לי 'משה, צריך להעלות היום את מחירי מוצרי היסוד המסובסדים, אמרתי לו: 'מצטער, אני לא מוכן לעשות את זה היום. בועז הסמיק. בוודאי חשב בליבו שסרבנותי נובעת בגלל הבחירות הקרבות, הבחנתי בכך ואמרתי לו: 'דוד, שמעת מה אמרתי? לא היום. אני רוצה לדחות את ייקור המוצרים ל-15 באוקטובר, עוד חודש בדיוק, שכן אז זה יהיה שבועיים לפני הבחירות. זה יעלה לנו קצת כסף, אבל זו החלטה מחנכת: דעו לכם, אזרחי ישראל, שאני מנהל את האוצר ללא משוא פנים וללא התחנפות לפני הבחירות. המצחיק הוא שיודעי דבר בליכוד אמרו לי שהוספתי במעשה זה בין שלושה לארבעה מנדטים לליכוד. כי הציבור רוחש אמון במנהיגות מסוג זה". סיפור מדהים, אמרתי לו, רק שיש לי בעיה אחת איתו: לאחר שנתניהו כשר אוצר בתחילת המילניום הנחית את גזרותיו הכלכליות והיום כולם מודים שהוא פעל בכך לייצוב וחיזוק כלכלת ישראל, בבחירות שלאחר מכן, ב-2006, הליכוד בראשותו התרסק ל-12 מנדטים. נסים, למי שלא יודע, הוא ביבסט קשה ("אני לא ביביסט. לא מקבל את ההגדרה הזו. אני אומר לכולם וגם לנתניהו אישית, שאני תומך בו כי פשוט אין מישהו בסביבה שעולה עליו או משתווה לו..."). כך או כך, כששמע נסים את הערתי על תגובת הבוחרים לנתניהו בהשוואה לתגובתם בתקופתו, הוא עצר את שטף דיבורו, הרהר לרגע ומדד את תשובתו: "כי הבסיס להערכת הציבור - גם כששר האוצר גוזר גזירות ולא מחלק תופינים - היא מידת האמון שהם רוחשים לו". משפט מעניין למדי שמגיע מפיו של תומך נתניהו. המחשה נוספת לאמון שרכש נסים בקרב הציבור, היה בנושא הפיחותים בשער השקל. באותה תקופה שרי אוצר נהגו להכחיש על כוונה כזו, גם אם כמה שעות מאוחר יותר חתמו על מהלך הפיחות. הנרטיב המקובל היה, שכדי למנוע קריסה מותר לשקר בתחום זה. נסים טען שלשקר את הציבור מוביל רק לצרות בהמשך וסירב לפעול כך, גם כשהיה מדובר בנוהל מקובל בהקשר זה. "לא אהבתי את האופן שבו שרי אוצר שקדמו לי דיברו לציבור – וגם שיקרו", הוא אומר. "טענתי שהציבור חכם ואי אפשר להונות אותו. אנשים רוצים יושר. וכשהם שומעים דברי שקר הם כועסים. גם כשהיו לי דברים לא נעימים לאוזן הציבורית אמרתי אותם בגלוי וביושר. לכן כשאמרתי 'לא יהיה פיחות', האמינו לי. אצל שרים אחרים אנשים מיד רצו לבנק לקנות דולרים". גם צעד זה קנה לו אהדה, אף בקרב אזרחים בעלי עמדה פוליטית שונה. אבל כנראה שהנוסחה הכימית של נסים עם הציבור הישראלי נוצרה בעיקר במקומות שהיה נדרש בהם אומץ לב גדול יותר מגישה של לומר את האמת לציבור. כך היה כשהוא עמד עיקש מול מגזרים שלמים ששבתו, ולא היה מוכן לוותר להם: בשביתת האחיות; בשביתת הרופאים; בשביתת עובדי רשות השידור. אומץ לב ציבורי נדרש ממנו גם בפרשת ביטול פרויקט מטוס הלביא, "שהייתה אחת היוזמות הדרמטיות שלי", הוא אומר. הנימוקים שלו לדחוף את הממשלה לקבל החלטה זו היו כלכליים נטו, אלא שצעד זה גרם לתסיסה רבה בקרב חברי תנועת הליכוד. אלה ארגנו עצומות ומחאות בכל רחבי הארץ. משה ארנס, חברו לממשלה מטעם הליכוד, אף התפטר מהממשלה כצעד של מחאה, לאחר שהממשלה צידדה בעמדת נסים. חברי ליכוד רבים, ובתוכם חברי מרכז ומתפקדים, איימו בצורה מפורשת שיבואו חשבון עם נסים. שרון וארנס הפעילו לחץ על שמיר שיפטר את נסים, אלא ששמיר סבר שפיטוריו של שר אוצר פופולרי יהיו בעוכרי המפלגה. מה שהציל אותו פוליטית הייתה אכן הפופולריות שלו בציבור יחד עם נתונים כלכליים מצוינים, שהתרחשו בתקופתו כשר אוצר ונזקפו לזכותו: זינוק חד בתוצר העסקי (צמיחה עסקית). זה עלה ב-9.6 אחוזים. "מדובר בשיא של הזמנים, מקום המדינה ועד עצם היום הזה", אומר נסים. ובתחום אחר – האינפלציה: עם כניסתו לתפקיד שר האוצר האינפלציה הייתה גבוהה מ-30 אחוזים ועם עזיבתו היא נחתכה ל-16 אחוזים.

ב-1984 נקלעה המערכת הפוליטית למצב של תיקו, דבר שהוביל לממשלת רוטציה – שנתיים בראשות שמעון פרס, יו"ר העבודה, ושנתיים לאחר מכן בראשות שמיר, יו"ר הליכוד. בבחירות שלאחר מכן זכה גוש הימין, הדתיים והחרדים לרוב מוחלט: 65 חברי כנסת, אלא ששמיר העדיף ממשלה רחבה יחד עם מפלגת העבודה. הפעם לא דובר, כמובן, על רוטציה. רבים יוצאים כיום נגד ממשלת ימין 'על מלא' ומטיפים לממשלה רחבה. לא בטוח שניתן להסיק מסקנות מתקדימי עבר, אבל בהחלט כדאי לתת עליהם את הדעת והמחשבה, ולו רק כדי ללמוד, מהן נקודות החולשה האפשריות של נוסחת הממשלה הרחבה. "כשנה לאחר הקמת הממשלה הרחבה בראשות שמיר", מגולל נסים את שקרה, "רקח פרס הסכם סודי עם שר הפנים אריה דרעי. עיקרו היה כי ש"ס יסייעו בהפלת הממשלה הרחבה ובהקמת ממשלה חלופית צרה בראשות פרס. ההסכמה לוותה, כצפוי, בתמורה - התחייבויות נדיבות של פרס בנושאים דתיים ותקציבים. לאחר שהתחייבויות אלה נִתנו במסמך מחייב וחתום, הצטרפה למהלך גם הסיעה החרדית האשכנזית, אגודת ישראל. כדי להסוות את המהלך וההסכם, שנשמרו בסוד, עטה פרס על התרגיל הפוליטי שלו מעטה מדיני. הוא הציג אולטימטום לשמיר, בו דרש לקבל בתוך שבועיים תשובות חיוביות מהליכוד באשר למה שנקרא 'שאלות בייקר'. מזכיר המדינה האמריקני, ג'יימס בייקר, שאל אם ישראל מוכנה שתושבי מזרח ירושלים ישתתפו בוועידת קהיר, שהייתה אמורה לדון בנושא השלום. להבנתו של שמיר תשובות חיוביות, היו הופכות את שליטת ישראל במזרח ירושלים ללא לגיטימית ובנוסף מכירות בנציגי אש"ף כנציגים לגיטימיים למו"מ. שמיר סירב בתקיפות, אבל אז התגבשה קבוצת שרים מרכזית בליכוד שטענה, שלא כדאי בשביל תשובות אלה, שהיו 'שוליות' כטענתם, לפרק את הממשלה. קבוצה זו כללה את כל שרי הליכוד (משה ארנס, דן מרידור, אהוד אולמרט רוני מילוא ומשה קצב; ד"ח) מלבד דוד לוי, יצחק מודעי ואריאל שרון, שכונו 'החישוקאים', ולא היו בסוד העניינים. שמיר האזין לדרישתם והגיב בתשובה טיפוסית ישירה: 'מצידי אתם יכולים להשיב לפרס בחיוב, אבל תמצאו לכם ראש ממשלה אחר'. למרבה הפלא, תשובה זו לא כיבתה את להבות המחלוקת הפנימית. כמה ימים לאחר מכן זומנה על-ידי אותם שרים, שצידדו במתן תשובה חיובית לפרס, ישיבה של סיעת הליכוד, במטרה להחליף את שמיר בארנס. (אירוע זה של עריפת ראש המפלגה, אם היה יוצא לפועל, היה חסר תקדים בתנועת הליכוד על גלגוליה השונים ולדורותיה; ד"ח). במהלך אותה ישיבה הודעתי לכל רוקחי התבשיל הזה שידי לא תהיה במעל. לא אני ולא שאר חברי הסיעה שלי, שמנתה שישה ח"כים ושהייתה חלק מהחטיבה הליברלית שבליכוד, לא ניתן יד למהלך זה. באותו רגע הכשלתי את הפיכת החצר נגד שמיר". אלא שעדיין מזימת פרס ודרעי עמדה בעינה. ב-15 במרס 1990 נערכה בכנסת הצבעת אי-אמון בממשלה. מי שהפתיעו בתמיכתם באותה הצבעה היו חברי הכנסת של אגודת ישראל. בעקבות הצלחת הצבעת אי-האמון, הטיל נשיא המדינה חיים הרצוג את הרכבת הממשלה על שמעון פרס. בינתיים נוצרו סדקים בגוש החרדי. המנהיג הרוחני של הליטאים, הרב אלעזר מנחם שך, הגם שהיה בעל דעות מדיניות אולטרה מתונות נשא את 'נאום אוכלי השפנים והחזירים' בכינוס גדול של מפלגתו בהיכל הספורט מנורה ביד אליהו. שם הוא תקף את מפלגת העבודה והקיבוצים על חתירתם לאיבוד הזהות היהודית של המדינה. פועל יוצא של נאום זה היה סירוב הח"כים של מפלגתו, דגל התורה, להיענות לחיזורי פרס. בעקבות נאום זה קיבל המנהיג הרוחני של ש"ס, הרב עובדיה יוסף, פיק ברכיים. וכך יצא שהמפלגה החרדית היחידה שהכריזה כי תצטרף לקואליציית פרס הייתה המפלגה החרדית האשכנזית אגודת ישראל. באמתחתו של פרס נותרו 60 ח"כים בלבד. ואז הוא הצליח לפתות את אברהם שריר מהמפלגה הליברלית שבליכוד לערוק, במחיר מינוי שלו לשר בשני משרדים (תחבורה ותיירות) ושריון ברשימת העבודה לשתי קדנציות רצופות. ב-11 באפריל, מוצאי חג הפסח, הציג פרס במרכז מפלגתו את הממשלה החדשה. הכנסת הייתה אמורה לאשר אותה למחרת, אלא ששניים מחברי הכנסת של אגודת ישראל – אברהם ורדיגר ואליעזר מזרחי – לא הופיעו להצבעה. לפרס לא היה רוב והוא נאלץ להודות בפני המליאה בפנים מבוישות שכשל במשימתו. יצחק רבין, חברו לסיעה, יצא מהמליאה סמוק כולו ואמר בזעם: "פרס ישלם ביוקר על התרגיל המסריח הזה שהוא רקח". ובכך הכניס רבין את צמד המילים 'התרגיל המסריח' לפנתיאון של הפוליטיקה הישראלית. עוד משתף אותי נסים, כיצד פעל שמביתו של האדמו"ר מחב"ד יתקשרו לעודד את ורדיגר שלא יעשה כל צעד שיאפשר את הקמת ממשלת פרס. את האמת? קשה היה לי לקנות את עדותו של נסים על עצמו על תרומתו הכל-כך משמעותית, בכל הקשור לסיכול התרגיל המסריח. כדי לעגן עדות זו פניתי למה שכתבו פרשנים פוליטיים באותה עת. ודווקא בקרב פרשנים שאין לחשוד בהם שהיו שופרות של נסים. וכך כתב, בין היתר, נחום ברנע במוסף השבת של 'ידיעות אחרונות' בסוף פברואר 1991: "... בשבוע הקשה הזה, שהביא את ממשלת האחדות אל סף הנפילה, צץ פתאום נסים משום מקום ומילא תפקיד מרכזי ואפילו מכריע בהצלת שמיר. הוא שלחש על אוזנו שאין לפרס רוב להפלת הממשלה בהצבעת אי-אמון ולהקמת ממשלה צרה (...) כוכבותו הפתאומית של נסים (55) לאחר שנה של תרדמת על כיסא מיותר של שר בלי תיק הזכירה שלאיש הזה יש פוטנציאל. בשני המשרדים שניהל, משפטים ואוצר, נחשב לסיפור הצלחה..."

הפרשנים הפוליטיים סימנו אותו כמועמד אפשרי רציני לראשות הממשלה. נסים עצמו משתף אותי שאחרי הצלחתו בסיכול התרגיל המסריח ולאחר שהוקמה הממשלה החדשה של שמיר הגיע לביתו שר הבריאות אהוד אולמרט ואמר לו, לדברי נסים: 'משה, על דעתי ועל דעתם של חברים נוספים אתה תנהיג את הליכוד ואת הממשלה אחרי שמיר'. הבהרתי לו לאלתר שאיני מעוניין. גם שמיר חשב כך והזמין אותי לביתו יום לפני הרכבת הממשלה והציע לי את התואר ממלא-מקום ראש הממשלה, על כל המשתמע מזה. סירבתי, כדי לא לפגוע בחברי דוד לוי, שנשא בתואר סגן ראש ממשלה". לקראת תום כהונת הכנסת ה-13 ב-1996 החליט נסים לפרוש מהחיים הפוליטיים. במכתב שהוא שלח ליו"ר הטרי יחסית של הליכוד בנימין נתניהו הוא נימק את צעדו זה בעיקר בגלל תרבות הפריימריז. "הפריימריז היא אם כל השחתה במערכת הפוליטית", הוא אומר בלהט גם כיום. "פעם הייתה ועדה של אנשים רציניים שבחרו לרשימה לכנסת אנשי אשכולות איכותיים; היום הכל זה ארגזי מתפקדים וגיוס כספים, מה שהופך את הנבחר לעבד נרצע של התורם לו או של מפקדי המתפקדים שהוא מגייס עבורו. התרבות הזו זרה לי ולא הייתי מוכן להתאים עצמי אליה". ואז הוא מוסיף: "אתה יודע, אני חושב שזה בא לי מהבית. קיבלתי את זה מאבא שלי. כשאבא שימש כראשון לציון הוא ביקר במועצת הפועלים בבאר שבע. מישהו שאל אותו מה דעתו על הפוליטיקה והוא השיב: 'כשבאו החיות אל נח וביקשו להיכנס לתיבה לפני המבול, עמד בתור גם השקר. אמר לו נח: 'מצטער, לכאן נכנסים רק זוגות'. הלך השקר והביא איתו את החנופה. לא נותרה לנח ברירה והוא הכניס את הזוג הלא נחמד. לאחר חודשי ההריון נולדה פרי אהבתם – הפוליטיקה... אבי התרחק מהפוליטיקה. אני חייתי בה עשרות שנים, אבל תמיד הקפדתי לשמור על הערכים שינקתי ממנו. ומשום כך לא יכולתי להשתדך עם הפריימריז והעדפתי לפרוש".

• הכתבה פורסמה לראשונה ברשת אתרי טיימס .