השופטת: אורית קרץ, בית משפט השלום בבאר שבע

המועד: יום שני, 6.1.2025, שעה 09:15

הנושא: עניינים מקומיים - פלילי

"באיזה תיק אנחנו עכשיו?", שואלת השופטת אורית קרץ העוסקת בעניינים מקומיים - דהיינו בעבירות בנייה ורישוי עסקים. מדובר בשני תיקים נגד אותו נאשם, בשל שני עסקים שהפעיל באותו מבנה. "נמצא הנאשם? שלום. מי עורך הדין שלו? אין לו עורך דין?" התובעת מעדכנת: היו דחיות קודמות, הנאשם היה כמה פעמים במחלקת רישוי עסקים, היו אצלו, קיבל את אישור משרד הבריאות, אמרו לו לפני שבוע שבתוך כמה ימים יוציאו לו רשיון עסק. אתמול שלחו אותו למחלקת הנדסה, שם אמרו לו שאפשר לתת רישיון לארבעה חודשים בלבד, כי יש חריגות בנייה וצריך להעלות את הסוגיה לוועדה המחוזית. ביררתי ואמרו שיש חריגות בנייה והם יאשרו. קרץ: "מה זה יאשרו? צריך לפנות לוועדה המקומית, הוועדה המחוזית. אבל בינתיים הם מוכנים לתת רישיון רק לארבעה חודשים". התובעת: אם הכל יהיה בסדר, יתנו רישיון לחמש שנים. הסכמנו שניתן דחייה ארוכה והוא ילך עם אדריכל לוועדה ויבדוק. אני מבקשת דחייה עד חודש יולי, כדי שלא לסיים את התיק עם רישיון לארבעה חודשים בלבד. קרץ פונה לנאשם: "אדוני, תעמוד רגע, תתקרב. כרגע יש לך רישיון לארבעה חודשים? היה לך רישיון לארבעה חודשים שהסתיים ב-31 בדצמבר". התובעת: לחצי שנה. קרץ: "והם מוכנים עכשיו להאריך בארבעה חודשים. הרישיון שהיה לך הוא לשני העסקים? טוב". קרץ דוחה את הדיון ל-10 ביולי, אבל ממשיכה לברר: "יש עוד עסקים באותו מתחם? רק העסק שלך. אם אני מבינה נכון, אולי מבחינה תכנונית אי-אפשר לעשות שם עסקים. אתה בטוח שזה מסודר? אבל כנראה שזה עוד לא אושר. ניתנה המלצה של הוועדה המקומית, בוועדה המחוזית זה עוד לא אושר. יש לך אדריכל שמטפל בנושא? אז תהיה בקשר עם האדריכל ותבדוק מה קורה". התובעת: אולי עדיף שהאדריכל ידבר אתי. קרץ: "בהצלחה".

"הרוב תיקים חדשים"

סניגור והתובעת משוחחים בעוד קרץ מחכה באולם שאפשר יהיה להמשיך. התיקים מונחים על שולחן בצד שמאל של האולם, כמו ביריד ספרים, והסניגורים ניגשים לחפש את התיקים שלהם. הקלדנית: את מי אתה מחפש? הסניגור: אתמול הוא פנה אלי, עוד לא צילמתי את התיק. התובעת: אז דחייה. הסניגור: כן, אבל יש לברך על המוגמר. קרץ מתערבת: "על מה אנחנו מברכים?" הוא מסביר וכולם צוחקים. התובעת מדגישה: מדינת ישראל לא אוכפת סלקטיבית, אנחנו אוכפים נגד כולם. הנוכחים מחייכים, אבל הסניגורים טוענים שיש בעלי קשרים עם העירייה. התובעת: אני ממש מקווה שאתה לא חושב את זה באמת. הסניגור שואל אם צריך להגיע אליה כדי לצלם את חומר החקירה, אך היא מבטיחה לצלם ולהעביר לו בווטסאפ. קרץ: "יבואו אחרים ויגידו למה את לא מצלמת". התובעת: אנחנו מצלמים לכולם, אין לנו אפשרות כמו בתביעות [המשטרה] שיבואו לצלם. קרץ אומרת בחיוך לסניגור: "אז אל תבוא בטענות לאחרים שלא מצלמים. יש לך את כתב האישום המתוקן? היא שינתה את התאריך. זה כנראה בחומר החקירה". התובעת וסניגור אחר ממשיכים לנהל מו"מ באולם, כאמור בנוכחותה של קרץ, הפונה לסניגור: "אמרת לנאשם שלא יבוא? כי הוא לא כאן". היא מכתיבה: "הנאשם לא התייצב לאור הכוונה לבקש דחייה" - ודוחה את הדיון ל-25 במאי. הסניגור מציין שהקלדנית היא נכס, וקרץ שוב מחייכת: "אני יודעת, אני מעריכה". קרץ אומרת לתובעת: "יש לנו דיון שקבוע לשעה 09:00, תושבת הפזורה [הבדואית], אישור המסירה חזר". התובעת: נעשה זימון באמצעות התחנה; הדיון נדחה ל-25 במאי. התובעת שואלת לגבי הנאשם, והקלדנית (וזו אינה טעות) אומרת: אני מוציאה צו הבאה. ואז קרץ אומרת משפט חשוב: "אני הערכתי שהיום לא יהיו לנו הרבה דיונים, כי הרוב תיקים חדשים". דהיינו: תיקים חדשים נדחים בצרורות במקום להידון.

השורה התחתונה: למעשה לא קרה כלום באולמה של קרץ, מה שמיטיב להסביר מדוע בעיות אלו - של תכנון ובנייה ורישוי עסקים - כה נפוצות, ובמיוחד במגזר הבדואי בנגב. האכיפה היא בדיחה, אם היא בכלל קיימת. חשוב לומר, כי אין זו הפעם הראשונה בה המדור עד למצב זה בבית משפט השלום בבאר שבע (ראו קישור משמאל).

בית המשפט העליון פסק מספר פעמים שמדובר במכת מדינה אליה יש להתייחס בחומרה, אך נראה שהמסר אינו מחלחל כלפי מטה. השופטים אינם צריכים לשתף פעולה עם המריחה הזאת, אלא לעמוד על קיום הדיונים במועדם. הסדרה בדיעבד של עבירות אינה יכולה לבוא במקום קיום החוק מלכתחילה, ודאי לא כאשר החוטא יוצא נשכר.