בשנים האחרונות היה שר ההגנה האמריקני הנכנס, פיט הגסת', חלק מתנועה המתנגדת לשילוב המלא של נשים בכוחות המזוינים. הללו טוענים, כי החיילות הובילו להורדת הסטנדרטים של כשירות גופנית וכוח, וכי הדבר מסביר את קשייה של ארה"ב בשדה הקרב בעידן המודרני. לא נכון – טוענים לויטננט-קולונל איימי מק'גארת', שהייתה טייסת קרב בנחתים, והחוקר הבכיר מייקל או'האלון ממכון ברוקינגס, במאמר בוושינגטון פוסט. נניח בצד את העובדה שרוב הצעירים האמריקנים אינם עומדים כיום בדרישות הכשירות הצבאיות; ואת העובדה שבלי נשים, המהוות כיום 18% מהכוח הסדיר, בעיות הגיוס יוחמרו משמעותית. קני המידה הצבאיים לא הונמכו ולא אומצו קלים יותר עבור נשים. בתחומים בהם קשה יותר לעמוד בדרישות הפיזיות, יש פחות חיילות. בשניים-שלושה העשורים האחרונים, הצבא פחות שרירותי ויותר ספציפי בדרישות מהחיילים – בעיקר בשל שילוב הנשים. אבל קני מידה אחרים נותרו קשיחים, כולל בתחום הפיזי. כך למשל, בשל הסבירות הרחוקה שיהיה עליהם לנטוש מעם הים, טייסי הנחתים נדרשים ליכולת לשחות מאות מטרים בחליפת טיס תוך סיוע לחבר פצוע. הסימולטורים שלהם אינם יודעים במי מדובר, וחלק ניכר מהדרישות אינן תלויות במגדר. כל טייס הנדרש לנחות על נושאת מטוסים בלילה סוער, ניצב בפני אותה משימה. אותו הדבר נכון לגבי טייסי חיל-האוויר וכוחות היבשה, מדגישים מק'גארת' ואו'האלון. מאז שנות ה-1990 יכולות נשים להיות טייסות קרב, אם הן עומדות באותם תנאים הנדרשים מגברים. באותה תקופה ירד שיעור התאונות בחיל-האוויר והביצועים בכל המלחמות של ארה"ב ברחבי העולם היו מעולים, עם מעט מאוד אבידות. הייתה אומנם התנגדות לשילוב נשים בתפקידים כאלה, אבל בסופו של דבר – רוב הגברים רוצים את העמיתים המיומנים ביותר, שיגבו אותם ויסייעו להם לנצח. כאשר נשים עומדות בקני מידה אלו, הן מתקבלות בחום ובהערכה. עוד דוגמה מהנחתים: לפני שנים נדרשו הטירונים לעמוד במספר מינימום של שכיבות סמיכה ובזמן מינימום של ריצת שלושה מיילים. הייתה תקופה בה היו דרישות שונות לגברים ונשים. אבל לבסוף הבין פיקוד הנחתים שהדרישות הגופניות צריכות להיות מותאמות למשימה. האם הטירון/ית יכול/ה לטעון כמות מסוימת של פגזים על משאית בזמן נתון? האם ביכולתם לשאת פצוע למקום מבטחים? האם הם יכולים לשאת תרמיל כבד בלילה סוער ולאחר מכן להתארגן למארב? כעת הנחתים נבדקים מול קני מידה כאלו, ניטראליים מבחינת מגדר. הנשיא דונלד טראמפ הציג שאלה הגיונית: מדוע ארה"ב כה מתקשה במלחמותיה בעשורים האחרונים? למעשה, היא התקשתה גם בקוריאה וגם בווייטנאם. לדעת מק'גארת' ואו'האלון, הסיבה העיקרית הייתה האופי הסבוך של המשימות, כמו גם האסטרטגיות המשתנות שהטיל הדרג המדיני על הכוחות המזוינים. אבל כאשר בוחנים את הביצועים הטקטיים והטכניים של הצבא המודרני והמשולב מבחינה מגדרית – בקוסובו, באפגניסטן ב-2001, בעירק ב-2003, נגד אל-קאעידה, נגד דאעש, הרתעתה של סין מול טייוואן – התוצאות נראות טובות. במבט קדימה, קני המידה יצטרכו להיבדק בצורה תקופתית ויש להקפיד עליהם כדי לשמור את רמת המוכנות הגבוהה של הכוחות המזוינים. אבל צריך גם להמשיך להפוך את הצבא האמריקני, שבאופן מסורתי הוא ארגון שמרני מבחינה תרבותית, למאיר פנים יותר לאנשים מוכשרים מכל המגדרים, הגזעים ואפיונים אחרים – בתנאי שהם מתאימים מבחינת האינטלקט, הכשירות, הערכים והמחויבות. בהתחשב במציאות של המלחמה המודרנית ואווירת תחום הביטחון העולמי, צריך אותם.