ארה"ב היא מדינה פדרלית המאגדת 50 מדינות; ישראל היא מדינה אחת. זהו ההבדל הבסיסי ביותר בין שיטות המשטר. בישראל הממשלה המרכזית היא בעלת השפעה עצומה על כל תחומי חיינו ובמיוחד על המכריעים שבהם, בעוד השלטון המקומי מטפל – לעיתים קרובות בשיתוף עם השלטון המרכזי – בחינוך, תחבורה, תברואה ותשתיות. לעומת זאת למדינות, למחוזות (counties) ואפילו לערים בארה"ב יש סמכויות רבות ומשמעותיות בכל תחומי החיים היום-יומיים: מיסוי, שיטור, חינוך, בריאות, סביבה, בנייה. כך למשל, שיעור מס הקנייה (המקביל למע"מ) שונה ממדינה למדינה; המשטרות הן עירוניות ולא ארציות או מדינתיות; תוכניות חינוך נקבעות ברמת המדינה והמחוז; תקנות הקורונה לא היו אחידות אפילו בערים סמוכות. לכל מדינה יש מושל ושני בתי מחוקקים – בדומה לנשיא ולשני בתי הקונגרס ברמה הפדרלית. יש בחירות להמוני תפקידים מרמת היישוב ומעלה. הממשל הפדרלי עוסק בעניינים המשותפים לאמריקנים כולם: חוץ, ביטחון לאומי, מטבע, תרופות, תשתיות, משבר האקלים. ה-FBI מטפל בפשיעה חוצת-מדינות ובטרור פנימי וחיצוני. משרד המשפטים מטפל במונופולים ובזכויות אזרח. משרד החינוך עוסק ברווחת התלמידים ובמבחנים כלל-ארציים. רשות המיסים גובה מס הכנסה ומכסים. מבחינת רבים מן האמריקנים, הממשל הפדרלי רלוונטי הרבה פחות מאשר הממשל המדינתי, המחוזי והמקומי.

לאבות המייסדים של ארה"ב נדרשו 11 שנים כדי לנסח את החוקה העומדת בתוקפה עד היום; ישראל נכנסת עוד מעט לשנתה ה-78 בלי חוקה, אלא עם אוסף של חוקי יסוד שאולי פעם איכשהו בטעות אי"ה יהוו חוקה. החוקה האמריקנית קובעת שיטת משטר שלא השתנתה (לטוב ולרע; בכל זאת עברו כמעט 250 שנה והתרחשו אי-אלו שינויים בכל תחומי החיים) והכנסת תיקון בה היא משימה קשה ביותר. עד היום הוכנסו בחוקה רק 27 תיקונים, כולל זה שהתחיל את תקופת היובש וזה שסיים אותה, כך שבפועל נותרו בתוקפם 25 בלבד – ממוצע של אחד לעשר שנים. עשרת החשובים ביותר הם הראשונים, "מגילת הזכויות" משנת 1789, המבטיחה בין היתר את חופש הביטוי, חופש ההתכנסות, חופש הפולחן, חופש העיתונות, זכות השתיקה, הימנעות מהפללה עצמית, מניעת הפקעת רכוש ללא פיצוי, הזכות למשפט פומבי בפני מושבעים, מניעת ענישה אכזרית ועוד. לחוקה האמריקנית יש מעמד-על, אם כי יש ויכוחים עזים על המימוש המעשי שלה ועל אופן פרשנותה (לפי לשונה היבשה או בצורה דינמית). למשל: האם הפלות הן זכות חוקתית, מה משמעות הזכות לשאת נשק, האם ניתן להגביל את חופש הביטוי. אבל כל הוויכוחים הם בתוך המסגרת המכירה בכך שצעדי השלטון חייבים להיות חוקתיים, וברגע שבית המשפט העליון פוסק שאינם כאלה – אין להם כל תוקף ואיש אינו מתווכח. בישראל לא רק שאין חוקה, אלא שגם אין מגילת זכויות. חלק מזכויות היסוד – כמו חופש הביטוי וחופש העיתונות – הן תוצר של פסיקת בית המשפט העליון ולא של חקיקה. שינוי של חוק יסוד מצריך רוב רגיל (אפילו אחד נגד אפס), ורק מיעוטם מצריכים רוב של 61 חברי כנסת (מה שתמיד יש לקואליציה השלטת). שינויים כאלה נעשים בצורה תכופה, למטרות פוליטיות נקודתיות ובהליכים מהירים בהרבה מאשר חקיקה רגילה. חוק יסוד הכנסת וחוק יסוד הממשלה שונו עשרות פעמים. בסך-הכל הוכנסו 139 תיקונים בחוקי היסוד, בקצב של 4.74 שינויים בשנה מאז 2015. נזכיר: בארה"ב הממוצע הוא תיקון אחד לעשר שנים, ובלי מגילת הזכויות – אחד ל-15 שנה.

בארה"ב יש שני בתים לקונגרס – הן ברמת המדינה והן ברמה הפדרלית – ורוב המהלכים מחייבים אישור של שניהם, לעיתים ברוב מיוחס. שיטת הבחירה השונה בשני הבתים מבטיחה איזון הן בבוחרים (מדינות/מחוזות גדולים/קטנים) והן בנבחרים (תקופות כהונה שונות). חבריהם נבחרים בבחירות אישיות, אם כי כמעט תמיד הם מייצגים את המפלגה הרפובליקנית או המפלגה הדמוקרטית – שתי המפלגות היחידות למעשה בארה"ב; גם מחוקקים שנבחרים כעצמאים משתייכים לאחת הסיעות. אולם, אין משמעת סיעתית וכל מחוקק יכול להצביע כרצונו – מה שאכן מתרחש לעיתים. שיטת הממשל בארה"ב היא נשיאותית ולא פרלמנטרית: בראש הרשות המבצעת עומד נשיא/מושל הנבחר בבחירות ישירות ואינו זקוק לאמון הקונגרס (אם כי הקונגרס יכול להדיחו בהליך סבוך שמעולם לא התממש). ברמה הפדרלית, הנשיא ממנה באישור הסנאט את שרי ממשלתו (כ-15 במספר, בעלי התואר "מזכיר" – משום שהם מזכיריו של הנשיא לענייני משרדיהם). ברמה המדינתית, חלק מבעלי התפקידים הבכירים – כגון סגן המושל, מזכיר המדינה והתובע הכללי – נבחרים בנפרד בבחירות ישירות. בשיטה זו, ייתכן שהקונגרס – על שני בתיו או לפחות אחד מהם – יהיה לעומתי לנשיא/למושל. זהו בדרך כלל המצב, משום שהבוחר האמריקני נוטה לחלק את הכוח בין המפלגות. בישראל השיטה היא פרלמנטרית, כאשר הבחירות הן לכנסת שהיא אשר ממנה את ראש הממשלה והשרים. הבחירות הן מפלגתיות ויחסיות, לא אישיות, וקיימת בכנסת משמעת סיעתית וקואליציונית. את הממשלה ניתן להפיל ואת הכנסת ניתן לפזר בכל שעה, בעוד בארה"ב (בממשל הפדרלי) מובטחת כהונה בת שנתיים של בית הנבחרים, ארבע שנים של הנשיא ושש שנים של הסנאט. כידוע, הכנסת היא בית אחד בלבד, שגודלו לא השתנה מאז הקמת המדינה, בעוד מספר חברי הקונגרס האמריקני גדל ככל שהתווספו מדינות.

הרשות השופטת בארה"ב מחולקת, בהתאם ליסודות השיטה, בין המערכת המדינתית לבין המערכת הפדרלית – ותפקידיהן הם ראי של אותה חלוקת סמכויות. רוב ענייני היום-יום נדונים במערכת המדינתית, ואילו המערכת הפדרלית עוסקת ברשימה מוגדרת של נושאים לאומיים. בשתי המערכות יש ערכאה דיונית, בה לרוב מכריעים מושבעים, ומעליה ערכאת ערעור של שופטים בלבד. בחלק מן המדינות מתקיימות בחירות לתפקידים במערכות האכיפה – שריפים, תובעים מחוזיים וכדומה – ואפילו לתפקידי שיפוט, כולל בבתי המשפט העליונים שלהן. בית המשפט העליון הוא פדרלי ועוסק בשאלות חוקתיות בלבד, בעתירות ברשות. הוא בוחר כ-80 מקרים בשנה מבין אלפי הבקשות שמוגשות לו, ובדרך כלל פסקי הדין מתפרסמים יחדיו בחודשים מאי-יולי, לאחר חודשי הדיונים אוקטובר-אפריל. השופטים הפדרליים (מחוזי, ערעורים, עליון) ממונים בידי הנשיא באישור הסנאט, מה שגורם לכל הפחות לחשש ולמראית עין של הטיה פוליטית – כמו גם ל"פורום שופינג" בדמות בחירת ערכאה בהתאם לסיכוי לקבל שופט/הרכב שמרן/ליברל. בישראל, שוב בהתאמה לשיטת המשטר, יש מערכת משפט ארצית אחת. בית המשפט העליון הוא בית משפט לערעורים, בית משפט מינהלי ובית משפט חוקתי, אשר דן בכ-9,000 תיקים בשנה (כולל אלפי ערעורים בזכות). בחירת השופטים בישראל נעשית בידי ועדה בה חברים פוליטיקאים, שופטים ועורכי דין.

התומכים בשינוי בבחירת שופטי בית המשפט העליון מציגים לעיתים את ארה"ב כדוגמא: אם זה טוב להם, למה זה לא טוב לנו? התשובה הראשונה והבסיסית היא, שמדובר – כפי שראינו ממש בתמצית – בשתי שיטות שונות לחלוטין. מי שלוקח רק פיסה אחת מהשיטה, כמו בחירת השופטים, ומדביק אותה לשיטה אחרת לגמרי – דומה למי שנוטל גלגל של קורקינט ומרכיב אותו בסמיטריילר, בנימוק שגלגל הוא גלגל. התשובה השנייה היא, שזהו טיעון צבוע הנובע מסימון מטרה מראש: להשיג שליטה פוליטית על המינויים. באותה רוח, אפשר להציע עוד כמה העתקות: הגבלת כהונתו של ראש הרשות המבצעת לשמונה שנים, הפרדת דת ומדינה, הצורך באישור פרטני של הרשות המחוקקת למאות מינויים בכירים, הכוח שיש לכל מחוקק בודד, חוסר האפשרות לחוקק בניגוד לפסיקת בית המשפט העליון, העדר האפשרות לשנות חוקי יסוד. משום מה יש לי הרגשה, שאת זה אותם מעתיקים יאהבו הרבה פחות – כי זה לא מתאים להם.

בגדול, יש לנו נטייה להעתיק מהאמריקנים תכונות ומעשים שליליים – כמו למשל השימוש בסמים – ולא את החיוביים, כגון סדר ודייקנות. גם בתחום הפוליטי, הממשלה הנוכחית – החל מבנימין נתניהו וכלה בשלמה קרעי – רוצים לחקות את כל מה שגרוע בממשלו של דונלד טראמפ. ידענו שהוא יהיה מודל חיקוי מסוכן, אבל חשבנו יותר על הונגריה ופולין ולא על ישראל. אבל אותם חקיינים רוצים רודנות נוסח זו שטראמפ מנסה ליצור, תוך התעלמות מוחלטת לא רק מן ההבדלים בשיטת הממשל ובסמכויות, אלא גם מההרס שמביא עימו חיקוי זה. הימין האמריקני עבר בשני העשורים האחרונים מהשמרנות המסורתית של רונלד רייגן, ג'ורג' בוש האב, ג'ורג' בוש הבן ודיק צ'ייני לקיצוניות הלאומנית ולעיתים הגזענית של דונלד טראמפ, ג"ד ואנס, אילון מאסק ופאם בונדי. בישראל המעבר הוא ממנחם בגין, יצחק שמיר, דוד לוי ויוסף בורג לבנימין נתניהו, איתמר בן-גביר, בצלאל סמוטריץ' ויריב לוין. שר ההגנה האמריקני הוא הסרן והפרשן פיט הגסת', במקומם של הגנרלים ג'ים מאטיס ולויד אוסטין. אצלנו בא העסקן הפוליטי ישראל כ"ץ במקום יואב גלנט ובני גנץ. נתניהו וממשלתו הפכו לא רק לחקיינים של טראמפ, אלא גם לווסלים שלו. ישראל הצביעה עם ארה"ב באו"ם נגד החלטה לטובת אוקראינה ונגד רוסיה. טראמפ הוציא את ארה"ב מארגון הבריאות העולמי – ופתאום מדברים על זה גם אצלנו. נתניהו מהדהד את טענותיו הכוזבות וההזויות של טראמפ על "דיפ סטייט", על תפירת תיקים ועל הטיית בחירות. שניהם מנהלים מסעות הכפשה בלתי פוסקית נגד חוקריהם ותובעיהם. טראמפ פיטר את מי שניהל את התיקים נגדו; נתניהו רוצה לפטר את גלי מיארה. טראמפ הדיח את הרמטכ"ל; נתניהו הוביל את הרמטכ"ל להתפטר. טראמפ הוביל את ראש ה-FBI להתפטר; נתניהו רוצה להדיח את ראש השב"כ. טראמפ שלל מימון מאוניברסיטת קולומביה מסיבות פוליטיות; יואב קיש מאיים בצעד דומה על גימנסיה הרצליה. נתניהו אומר שהוא רוצה לקצץ את הביורוקרטיה כפי שעושה מאסק. כמה שרים אומרים בקול שצריך לפעול כמו טראמפ, למרות שקרוב לוודאי שחלק ניכר ממהלכיו בלתי חוקיים ובלתי חוקתיים. הדמיון המסוכן לא נגמר כאן ולעיתים הוא דו-סטרי. אצלנו הרשות המבצעת השתלטה מזמן על המחוקקת; בארה"ב זה קורה כעת. נתניהו מקיף את עצמו באומרי הן חסרי כישורים; כך נראים ברובם הקבינט של טראמפ והסיעה הרפובליקנית בקונגרס. נתניהו ניסה להשתלט על הספרייה הלאומית; טראמפ השתלט על מרכז קנדי לאמנויות הבמה. האופוזיציה חלשה ואימפוטנטית בשתי המדינות. לשני השליטים יש ערוצי טלוויזיה המשדרים תעמולה לטובתם. טראמפ כבר מפר צווים שיפוטיים; אצלנו זה ממש מעבר לפינה. הכל ביחד מתכנס לסכנה אמיתית ומיידית לדמוקרטיה – גם בסן פרנציסקו על המים וגם תחת שמי ים התיכון.