מקור האבחנה הפוליטית בין שמאל לימין הוא באסיפה הלאומית בזמן המהפכה הצרפתית (1789). מימין לנשיא האסיפה ישבו תומכי המשטר (דהיינו המלוכנים, האצילים והכמורה הבכירה) ומשמאל ישבו מתנגדיו (דהיינו הרפובליקנים, בני העם והכמורה הזוטרה). תומכי הסדר הקיים היו מימין, המהפכנים היו משמאל וכך נולדה החלוקה. מאוחר יותר החלוקה התרחבה לתיאור השקפות עולם במגוון של תחומים. בתפיסות עולם היא מתייחסת לשמרנים מול ליברלים. בכלכלה היא מתארת את תומכי השוק החופשי ומתנגדי הרגולציה לעומת הדוגלים בתכנון מרכזי ובהתערבות ממשלתית. בארה"ב מדובר בין היתר במתנגדי הפלות ובתומכי הזכות לשאת נשק מול תומכי הפלות ומתנגדי נשיאת הנשק. בפוליטיקה הישראלית האבחנה המרכזית הייתה – ושימו לב למילה "הייתה" – בין תומכי ארץ ישראל השלמה לבין הדוגלים בהסדר מדיני עם הפלשתינים. ומדוע "הייתה"? משתי סיבות. האחת: השמאל המדיני הצטמק מאוד לאורך השנים בעוד הימין והמרכז התרחבו, ככל שהסרבנות הפלשתינית התמידה והטרור התגבר, בוודאי אחרי 7 באוקטובר. השנייה: בנימין נתניהו ותומכיו הפכו בצורה שיטתית את המילה "שמאל" לתיאור כל מי שאינו תומך אישית בנתניהו, בלי שום קשר להשקפת עולמו. וכך גם אביגדור ליברמן הוא שמאל וגם נפתלי בנט הוא שמאל וגם בני גנץ הוא שמאל. כעת המפגינים נגד ההפיכה המשטרית הם שמאל, ואפילו המפגינים למען החטופים הם שמאל. זהו רעל מכוון מצידו של מי שהפלגנות היא הכלי הפוליטי המרכזי שלו, והוא לא עוצר לרגע אפילו בעיצומה של מלחמה – כאשר האויבים אינם מבחינים בינינו והדם נשפך מימין ומשמאל ובאמצע. הכל למען ההישרדות האישית.

לא ברור האם הכלב מכשכש בזנב או שהזנב מכשכש בכלב: האם בנימין נתניהו יצר את הטענה הבאה ותועלמניו חוזרים עליה, או שמא הוא אימץ את הרעיון שלהם. בכל מקרה, בעדותו במשפטו דיבר נתניהו כמה פעמים על כך שתאגיד השידור הציבורי עלה מיליארד שקל מכספי הציבור ולא הביא רייטינג. זהו עיוות מוחלט לא רק של הביטוי "שידור ציבורי" אלא גם של מהותו. תהיו בטוחים שנתניהו – שעדותו מלמדת כמה הרבה הוא מבין בתקשורת – יודע זאת היטב ועושה זאת בכוונה. כל הרעיון של שידור ציבורי הוא שהציבור מממן אותו; לכן הוא קרוי כך. הוא לא תלוי בבעלים פרטיים להם יש אינטרסים רבים אחרים, הוא תלוי במידה מועטה בפרסומות ("חסויות" במקרה שלו), הוא לא אמור להרוויח – ובגלל כל אלו הרייטינג אינו היעד המרכזי שלו. השידור הציבורי נועד לשתי מטרות מרכזיות: לתת לכולם ובחינם שידורים בעלי עניין ציבורי נרחב, ולהפיק משדרי איכות שהרייטינג שלהם נמוך מזה של תוכניות ריאליטי שטחיות. תאגיד כאן עושה זאת, במיוחד את החלק השני. קחו למשל את הסדרות המעולות "אויבים" ו"סינדרום עזה", או את "האטום ואני" על בנימין בלומברג-ורד. ודאי שיש מה לשפר בו, כמו בכל ארגון ובמיוחד בארגונים ציבוריים. אבל כמו בתחומים אחרים, מה שנתניהו ואנשיו רוצים איננו שיפור אלא השתלטות (כדי שיהיה להם כלי) או הריסה (כדי לפנות את השטח לערוץ התעמולה 14) – ומכאן העיוות המכוון של המושג "שידור ציבורי". כפי שאמרה מירי רגב: "מה שווה תאגיד השידור אם אנו לא שולטים בו".

עוד נושא שבנימין נתניהו מדבר עליו לא מעט, במיוחד מאז שחזר מארה"ב של דונלד טראמפ וכאשר הוא נע בין חקיין שלו לבין וסל שלו: הפגיעה בחופש הביטוי באינטרנט. טראמפ ואנשיו טוענים מזה שנים שיש צנזורה אנטי-ימנית ברשת, וכעת נתניהו אומר – כולל במשפטו – שהרעיון לצנזר את הרשת הוא מסוכן מאוד. זה אחד מהמקרים עליהם מדבר ברנרד וולי ב"כן, אדוני השר", כאשר הוא אומר שיש שמות תואר שמשתנים עם שם העצם: אני מתדרך, אתה מדליף, הוא חושף סודות. ובמקרה שלנו: אני שומר על לשוני, אתה מסנן, הוא מצנזר. אצלי זה חופש ביטוי, אצלך זה לשון הרע, אצלו זה הסתה. הרי ברור לכל שהאינטרנט והרשתות החברתיות הם כר ענק ובלתי מוגבל להטעיות ושקרים, הסתה ושטנה, אנטישמיות וגזענות. זה מגיע מכל הכיוונים, אבל הימין נזעק במיוחד משום שחלק ניכר מגיע מהצד שלו. במקום לעשות סדר בתוך ביתו, להקיא ולהוקיע את מי שמפזרים זבל ורעל, הוא רוצה שכולם יוכלו להגיד הכל בלי שום מגבלה. למה? כי זה מה שעוזר לו, זה מה שיוצר תופעות כמו דונלד טראמפ, רג'פ טאיפ ארדואן, ויקטור אורבן, איתמר בן-גביר – ואת תעשיית הרעל שמטרתה להבטיח את שלטונו של נתניהו כמה שהוא רק ירצה. לא על חופש הביטוי של כולנו מדובר פה, אלא על היכולת של השלטון לשקר לכולנו ולהסית נגד יריביו.

זה אולי הבלוף הגדול ביותר שמנפק השלטון הנוכחי. אני לא אומר כאן שום דבר חדש, אבל אי-אפשר לוותר על זה כאשר מדברים על תפיסת האמפטי דאמפטי השוררת בקריית הממשלה ובכנסת. אפרים קישון שם תיאור מדויק בפיו של סלאח שבתי: "נראה שאתם לא שומעים טוב. אומרים להם שמה 'מעברה' ואתם שומעים 'מזכירות'. אומרים 'סלאח שבתי', שומעים 'סלוצ'קובסקי'. רק כשבאות הבחירות אתם מתחילים לנקות את האוזניים!" רוב עצום של הציבור אומר "גיוס חרדים" והם שומעים "השתמטות חרדים". אומרים "ביטחון המדינה" והם שומעים "לימוד תורה". אומרים "חיילים נהרגים" והם שומעים "ממיתים עצמם באוהלה של תורה". מהפוליטיקאים החרדים אין לנו ציפיות: הם רוצים לשמר את השליטה של עצמם ושל רבותיהם, ורועדים מהאפשרות שהצעירים יגלו שיש בחוץ עולם שלם שאפשר לחיות בו ולהתפרנס בו ולהישאר מדקדקים במצוות. כל יתר הפוליטיקאים שיתנו יד להשתמטות של 80,000 צעירים כשירים כאשר צה"ל זקוק בדחיפות לפחות ל-10,000 חיילים, כאשר אנשי המילואים ומשפחותיהם כורעים תחת הנטל, כאשר שירות החובה עומד להיות ארוך יותר וקשה יותר – כל אלו יבצעו פשע מוסרי וציבורי שאין לו כפרה.

"תקשורת: קומוניקציה, כלל הפעולות הנעשות לשם קשר עם הזולת ולהעברת ידיעות ממקום למקום. הלשון משמשת כלי תקשורת עיקרי בין אדם לחברו" (מילון אבן-שושן). לא אצל בנימין נתניהו. כמנהגם של רודנים, הוא מדבר אלינו ולא איתנו. הוא משחרר סרטונים, הוא מתראיין לאמצעי תקשורת זרים, הוא הולך לטיפול אגו בערוץ 14, הוא לא מתראיין לעיתונאים אמיתיים, הוא לא מקיים מסיבות עיתונאים. השבוע הוא גם קיבל הגנה חסרת תקדים ושערורייתית משופטיו, שאסרו לפנות אליו שלא בהסכמתו והותירו אותו רק עם עדת מעריציו. כך נראית רודנות. "רפורמה: תיקון יסודי, שינוי ערכין, הכנסת תיקונים ושיפורים בתחום או במבנה מסוים" (מילון אבן-שושן). לא אצל יריב לוין ושמחה רוטמן. הם לא רוצים לתקן ולשפר את מערכת המשפט, אלא להשתלט עליה ולגרום לכך שלא תפריע להם ולחבריהם לעשות ככל העולה על רוחם. היועץ המשפטי לממשלה והיועצים המשפטיים למשרדים יהיו כנועים, נציב תלונות הציבור על שופטים יהיה מינוי פוליטי, השופטים ייבחרו בידי פוליטיקאים ולא על בסיס מקצועי. כך נראית רודנות.

השר יואב בן-צור דיבר אתמול (26.3.25), בטקס הפרישה של נשיאת בית הדין הארצי לעבודה, ורדה וירט-ליבנה, על חשיבות האחדות, על המשותף לכל חלקי העם, על ההתייצבות כאיש אחד ב-7 באוקטובר. זה היה יפה, אפילו מרגש – עד שנזכרתם שמדובר באיש סיעת ש"ס, התומכת בכל מהלכי ההפיכה המשטרית ודורשת פטור מגיוס לחרדים. הסיעה מונה 11 חברי כנסת, כך שהיא לבדה יכולה הייתה לעצור את המהלכים הקורעים לגזרים את העם, לפני המלחמה וביתר שאת אחריה. בה במידה היא יכולה, גם היום, להציב לבנימין נתניהו אולטימטום: עסקת חטופים מלאה – או שאין ממשלה. היא לא עושה אף אחד מאלה, ובכך מגלה מה באמת מסתתר מאחורי דברי נציגיה. כאשר הממשלה הגרועה ביותר בתולדות המדינה הייתה זקוקה בבהילות לגיבוי ציבורי אחרי האסון הגדול ביותר מאז השואה, הצטרפו אליה בני גנץ וגדי איזנקוט. כמו תמיד אצל בנימין נתניהו, הוא השתמש בהם וזרק אותם: כאשר הבינו שאין להם שום השפעה ושהשיקולים הפוליטיים גוברים על כל היתר, הם קמו ועזבו. המלחמה נמשכת, 59 חטופים נמקים במנהרות, רבבות אנשי מילואים ומשפחותיהם קורסים, המשק בנקודת שפל – והם חוזרים במלוא הקיטור למהלכים הכי מפלגים שנראו כאן ומעבירים תקציב המשרת אותם ואת בוחריהם על חשבון כולנו. ולזה הם קוראים "אחדות".