התשובה לשאלה הזאת היא עניין למחקרים עבי כרס של מומחים למדע המדינה, היסטוריונים, סוציולוגים, אפילו פסיכולוגים. מה שברור הוא, שדמוקרטיה עלולה להיות מחלה אוטו-אימונית, בה הגוף תוקף את עצמו, שכן רודנים עלולים לעלות לשלטון באמצעותה ואז להרוס אותה מבפנים ומלמעלה. זה בדיוק מה שעשה היטלר, וגם כמה מהרודנים/סמכותנים המובהקים בימים אלו באירופה נבחרו – לפחות בהתחלה – בצורה דמוקרטית.
המשבר המשטרי-חוקתי החמור ביותר בארה"ב אירע בפרשת ווטרגייט בשנים 1974-1972, אבל הסתיים בניצחון מהדהד של המערכת על הנשיא העבריין ריצ'רד ניקסון. העיתונות עשתה את מלאכתה ללא מורא, בתי המשפט פסקו ללא משוא פנים, הסיעה הרפובליקנית בקונגרס הכירה לבסוף בחובתה כלפי המדינה העולה על נאמנותה כלפי הנשיא. זה לא בהכרח המצב כיום. כאמור, טראמפ מחליש במכוון את התקשורת המקצועית ומחזק את רשתות הארס; השופטים ועורכי הדין מאוימים ומושמצים; והסיעה הרפובליקנית סרה לחלוטין למרותו. בכלל לא בטוח שהמערכות יעמדו בפניו.
כנ"ל אצלנו. התקשורת במצב כלכלי קשה, לנתניהו יש שני ערוצי טלוויזיה המשרתים את תעמולתו, תעשיית הרעל שלו עובדת שעות נוספות. הניסיון להשתלט על בתי המשפט ועל הפרקליטות גלוי לעין כל, וכאמור – המשטרה כבר במצב בעייתי, בלשון המעטה. סיעת הליכוד מלאה באומרי הן, חוץ מאשר אולי בנושא השתמטות החרדים – שהוא היחיד שגם נמצא במחלוקת אמיתית בקואליציה.
עוד נקודת דמיון: הממשלות בשתי המדינות עובדות קודם כל למען עצמן ולטובת בוחריהן, ורק אחר כך – אם בכלל – לטובת כל הציבור. טראמפ חנן את תומכיו ורודף את יריביו, מנסה לפרק במידה רבה את השירות הציבורי המקצועי, פוגע בתקציבים למוסדות שאיתם אינו מסכים ומתכנן הטבות מס לחבריו המיליארדרים. נתניהו מחלק מיליארדים לסיעות הקואליציה ובוחריהן, חותר לאפליה בין דם לדם ומבקש ליצור שירות מדינה פוליטי.
כל זה אפשרי, למרות המערכות האמורות לבלום זאת, כאשר על המגרש עולה בריון הבז לכללי המשחק. אין הרבה מה לעשות נגד נהג שחותך אתכם באדום, נגד שכן שמשתלט על שטח ציבורי או נגד סחטן הגובה פרוטקשן. אפשר כמובן ללכת לרשויות, אבל תמיד יש סכנה שהבריון הזה יפגע בכם עוד לפני שהעזרה תגיע. הדרך היחידה להיאבק – גם בבריון הביתי/השכונתי וגם בבריון הלאומי – היא בכוח משותף של אנשים הנחושים לגבור עליהם.