מה ביקש משה מפרעה לכל אורך עשר המכות? לצאת לשלושה ימים לעבוד את ה' במדבר. הוא מעולם לא ביקש שחרור מלא. מבחינתו של פרעה, הוא צדק לחלוטין כאשר רדף אחרי בני ישראל בראותו שאין להם כוונה לחזור. האם משה התכוון – על-פי מצוותו של ה' – להשיג בתרמית את השחרור? ודאי שלא. ראו מה היה צריך לעבור על פרעה ומצרים כדי שייענה לבקשה הצנועה הזאת. כדי להשיג הסכמה לדרישת שחרור מלא, היה צורך להרוס לחלוטין את מצרים – וזה לא הגיע לה. כפי שמצווה התורה בהמשך: "לא תתעב מצרי, כי גר היית בארצו". פרעה הפגין לאורך הדרך כמה מן התכונות הגרועות ביותר של מנהיג אבסולוטי: עיקשות, אטימות, אנוכיות. "לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח" – הכריז בפגישתו הראשונה עם משה ואהרן. בהמשך הוא היה מוכן לכל היותר לוויתורים קטנים פה ושם, ונזכיר שוב שמדובר מבחינתו בבקשה צנועה ביותר. הוא מוקף באומרי הן, שרק לאחר מכת הברד ולפני מכת הארבה – שעד היום הוא מאסונות הטבע הקשים ביותר – מעזים לומר לו "שַלח את האנשים ויעבדו את ה' אלקיהם, הטרם תדע כי אבדה מצרים?!" אך הוא בשלו. המכה הראשונה, מכת הדם, לא מזיזה לו: "ויפן פרעה ויבוא אל ביתו ולא שָת ליבו גם לָזאת. ויחפרו כל מצרים סביבות היאור מים לשתות, כי לא יכלו לשתות ממימי היאור". חוסר המים לא משנה למי שארמונו מלא ביין. המכה העשירית, מכת בכורות, מזעזעת אותו משום שלראשונה הוא עצמו נפגע ומצוי בסכנת חיים: בנו יורש העצר מת, והוא אומר למשה ואהרון "קמו צאו... וברכתם גם אותי" – שהרי גם הוא בכור ועלול למות בכל רגע. הלקח האקטואלי הראשון: הנה לנו האסונות שממיטים שליטים שכאלה.

עוד לפני שמשה מתייצב בפני פרעה, הוא מתווכח במשך שבוע עם הקדוש ברוך הוא ומעלה אין-ספור נימוקים מדוע אינו ראוי להיות שליחו לגאולת ישראל. רק פעם אחת נאמר כאן "ויחר אף ה' במשה": לאחר שמשה אומר "שְלח נא ביד תשלח". חכמינו פירשו, שכוונתו הייתה לאהרן, אשר בעוד משה שוהה בנוחות ובביטחון בארץ מדין – הנהיג את ישראל המשועבדים במצרים. תשובתו של ה': "וגם הנה הוא יוצא לקראתֶך ורָאֲךָ ושמח בליבו". ה' כועס על משה, כי הוא חושד שאהרן ייפגע או יקנא בו. הוא אומר לו: תגיד על עצמך מה שאתה רוצה, אבל לא על אחרים. הנקודה המרכזית היא, שמשה אינו סבור שהוא המתאים וה' פועל לשכנע אותו. הוא אומר לו מה הייעוד, מסביר לו מדוע כעת, פותר לו את בעיית העדר הכושר הרטורי, נותן לו אותות שישכנעו את העם. ה' משכנע, לא כופה. כי מנהיג אמיתי אינו מי שנדחף בכוח מצד אחד, וגם לא מי שהמשימה מוטלת עליו כמי שכפאו שד מצד שני. הרב יונתן זקס מיטיב להסביר זאת באחד ממאמריו לפרשת "שמיני": אהרן ראוי למנהיגות משום שהוא מהסס, נדב ואביהוא מתים משום שהם מנסים להידחף. אבל ברגע בו משה מקבל את התפקיד – הוא ממלא אותו בכל כוחותיו הגופניים והנפשיים. הוא מסכן את חייו בעומדו לפני פרעה, בעוד הזקנים שאמורים לבוא איתו נשמטים אחד אחד ככל שהם מתקרבים לארמון ומתרבים המשמרות וגוברת הסכנה (כתיאורה הנפלא של פרופ' נחמה ליבוביץ). במשך ארבעים שנה הוא סופג תלונות וטרוניות עד אין קץ. הוא לא שומע מילה טובה אחת. הלקח האקטואלי השני: כך נראה מנהיג אמיתי.

המפגש הראשון בין משה לפרעה מסתיים לא רק בכישלון אלא גם באסון: פרעה מכביד עוד יותר את השעבוד, כאשר הוא קובע שבני ישראל יצטרכו לדאוג בעצמם לחומר הגלם לבנייה, בלא הפחתת מכסת הלבנים היומית. משה חוזר אל ה': "למה הרֵעוֹתה לעם הזה, למה זה שלחתני? ומאז באתי אל פרעה לדבר בשְמֶך – הֵרַע לָעם הזה, והַצֵל לא הצלת את עמך". הטרוניה שלו כפולה: גם שה' לא מציל וגם שה' שלח דווקא אותו. משה מדבר בגוף ראשון ומהדהד את דבריו במעמד הסנה: הרי אמרתי לך שאני לא מתאים, הרי אמרתי לך לשלוח מישהו אחר. נטילת האחריות של משה מגיעה לשיאה אחרי חטא העגל. לא היה לו גרם של חלק בחטא הזה, שהתרחש לרגלי הר סיני בעוד הוא יושב ארבעים יום וארבעים לילה בתוך ענן השכינה שבראש ההר. הוא לא ידע עליו דבר וחצי דבר, עד שה' שלח אותו בחזרה תוך איום להשמיד את העם. משה בולם את ההשמדה המיידית, יורד מההר, נדהם למראה עיניו ועל דעת עצמו שובר את לוחות הברית – אשר ה' יצר וכתב. הוא מטהר את המחנה מן החוטאים וחוזר אל ה' בתביעה נועזת, כמעט חצופה: "ועתה אם תשא חטאתם, ואם אַיִן – מְחֵני נא מספרך אשר כתבת". חכמים נחלקו בשאלה מהו אותו ספר – ספר התורה או ספר החיים. בכל מקרה, משה למעשה אומר לה': או אני או החטא. אם אתה לא מוחל על החטא – אני יותר לא בעסק. אם אני לא מצליח לכפר על החטא, נכשלתי בצורה מוחלטת ועלי לפנות את מקומי. ה' נענה לו חלקית: העונש על העגל נפרס לכל אורך הדורות, ואין פורענות שבאה על ישראל שאין בה משהו מחטא זה – אבל ההשמדה נמנעה סופית. הלקח האקטואלי השלישי: מנהיג אינו פועל בשביל עצמו, אלא למען הכלל.

יש חמש מילים מטלטלות בסיפור יציאת מצרים: "כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה, וגם צידה לא עשו להם". המכות נמשכו חצי שנה. שבועיים קודם לכן הודיע משה לבני ישראל על מועד היציאה. הם נטלו מהמצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות. הם שחטו את קורבן הפסח ואכלו אותו, דרוכים ליציאה. והנה, מגיע ט"ו בניסן בבוקר – ומתברר שהם לא הכינו צידה. מה קורה כאן? התשובה מצויה בדבריו של הנביא יחזקאל (פרק כ'). הוא מספר, בשמו של הקדוש ברוך הוא, כיצד "נשאתי ידי להם להוציאם מארץ מצרים, אל ארץ אשר תַרְתי להם". היה לזה תנאי. "ואומר אליהם: איש שיקוּצי עיניו הַשליכו ובגילוּלֵי מצרים אל תיטַמָאו". אבל "וַיַמרו בי ולא אָבו לשמוע אלי, איש את שיקוצי עיניהם לא הִשליכו ואת גילולי מצרים לא עזבו". ה' חשב להשמידם, אך כדי למנוע את חילול שמו – ויתר והוציאם בכל זאת. גם ההמשך לא היה סוגה בשושנים. בני ישראל חטאו שוב ושוב, ומה שאולי גרוע מכל – הם ממש התגעגעו למצרים, לסיר הבשר שלידו ישבו (אך ממנו לא אכלו), למאכל הבהמות (קישואים ואבטיחים) שכן קיבלו. במובן מסוים, הם דמו ליהודים שאחרי השואה חזרו דווקא לגרמניה: ככלות הכל, בלי הנאצים – זוהי מדינה עשירה ומתקדמת, כמו שהייתה מצרים בלי השעבוד. עמוק בפנים, הם לא רצו לעזוב את הוודאות שבמעצמה מספר אחת בעולם העתיק, לטובת הליכה בארץ לא זרועה אל ארץ לא נודעת. הם העדיפו עבדות, בה אין צורך – ואין יכולת – לקבל החלטות, על פני עצמאות המחייבת אחריות והכרעות. דוד בן-גוריון ניסח בצורה הטובה ביותר את הלקח האקטואלי הרביעי: הרבה יותר קל להוציא את היהודים מהגלות, מאשר את הגלות מהיהודים.

יציאת מצרים הייתה אמצעי, לא מטרה. ה' אמר זאת בבירור למשה במעמד הסנה. ראשית, "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה": תקבלו את התורה. שנית, "אעלה אתכם מֵעֳני מצרים... אל ארץ זבת חלב ודבש": היעד הוא ארץ ישראל. הדבר נשנה בלשונות הגאולה, שהן הבסיס לארבע הכוסות ולכוס החמישית שטרם התממשה במלואה: "והוצאתי אתכם מתחת סִבְלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים. ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים... והבאתי אתכם אל הארץ". עם של עבדים לבשר ודם אינו יכול לעבוד את אלוקיו. עם המצוי בגלות אינו יכול לממש את זכותו להגדרה עצמית במולדתו. זהו שילוש שלא ניתן לנתקו, כדברי ר' נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב מוולוז'ין): "ארץ לישראל לעם ישראל על-פי תורת ישראל". את היעדים הללו משה מקבל בצורה ברורה בתחילת דרכו ומעביר אותם לזקני ישראל ודרכם לכל העם. כאשר יוצאים למסע, ודאי לבנייתו של עם, חייבים להציב מטרות ברורות הניתנות להגשמה ולפרוס את הדרך להגשמתן. לא ססמאות ריקות והבטחות נבובות, אלא חזון שהוא גם מעורר השראה וגם בר-השגה. הלקח האקטואלי החמישי: מנהיגות אחראית קובעת ומציבה יעדים אמיתיים ואת הדרך הריאלית להשגתם.

יש משהו מרתק בחזרה על ארבעת הבנים, שנה אחרי שנה. מישהו אמר פעם בהומור, שצריך להדפיס בכל שנה הגדות חדשות, כי הרשע של אשתקד הוא החכם של היום. אפשר לפרש את החידוד הזה בשני כיוונים מנוגדים: או שהרשע חזר בתשובה, או שהוא נראה כצדיק בהשוואה לרשעים החדשים. גם ברמת המוסר אפשר לראות כאן שתי פנים. ברור שברמת הפשט, אנחנו חוזרים שוב על ארבעת הבנים משום שזהו הטקסט הקבוע של ההגדה. אבל ברמת הדרש, אפשר לומר שהבן הרשע מתעקש להגיע שוב ושוב ולהתריס שוב ושוב "מה העבודה הזאת לכם". אפשר גם לומר שהוא מוכן לחזור השנה, למרות שהוא זוכר היטב שאשתקד התקיים בו "הקהה את שיניו" ונאמר לו ש"אילו היה שם – לא היה נגאל"; למרות הכל, הוא רוצה להיות חלק. הסדר הוא אחד האירועים המאחדים ביותר בעם היהודי, גם אם בגרסאות שונות: החל מהסדר הדתי המסורתי, דרך הסדר העכשווי בקיבוצים וכלה בהתכנסות משפחתית חילונית. כל הסוגים מיוצגים בו, בדמות ארבעת הבנים. כלל הלכתי הוא "גזירה שווה חמישה עשר חמישה עשר" – השוואות בין פסח לסוכות. על כך ניתן להוסיף, שכשם שההלכה היא ש"ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת", כך גם בפועל כל ישראל יושבים בליל הסדר לשולחן אחד. לא נהיה תמימים. לא נאמר שהלוואי שרוח ליל הסדר תשרה עלינו כל השנה; סביר להניח שהיא לא תשרה עלינו אפילו עד שביעי של פסח. אנחנו מצויים בנקודת הפילוג החמורה ביותר בתולדות המדינה, מן החמורות בתולדות העם היהודי. אין מקום לאחדות מזויפת כאשר קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית נתון בסכנה. כן אפשר לקוות, וזהו הלקח האקטואלי השישי, שבסופו של דבר נזכור שכולנו יצאנו ממצרים ושכולנו מחויבים לשמור על חרותנו ועצמאותנו.