כבר בבוקר שישי, 12 באפריל, קיבל רס"ן צ', נווט קרב, את הקריאה הראשונית להגיע לטייסת 106 ("חוד החנית"). מאותו הרגע, הרבה לפני שהמריא עם מפקד הטייסת לשמיים מוארים מלהבות סילון של טילים ומטוסים, הוא כבר הבין טוב מאוד לתוך מה הוא נכנס.
"אני זוכר בבירור שהורידו לנו את הפקודה על האירוע", הוא משתף, "וכשאתה מבין את המשימה אליה אתה הולך – אין בקוקפיט פחד או דאגה. אתה חד וממוקד. אתה קולט שמדובר ברגע היסטורי ושאתה בר מזל שאתגר כזה נפל במשמרת שלך. אני לא זוכר עוד רגע בטייסת בו חדר התדריכים היה כ"כ מלא, וכולם רצו לקחת חלק".
עם קבלת ההתרעה, החלה הטייסת בתדרוכים והכנה קרקעית לאתגרים מולם יעמדו במהלך המתקפה. "מעבר לכך שזו משימת הגנת שמיים מורכבת, היא מתרחשת כולה בחושך מוחלט", מסביר הנווט, "אבל זה לא הרתיע אותנו. תרחשנו סיטואציות כאלו בעבר, ובאותו יום עברנו על מקרים ותגובות לשלל פעולות אפשריות".
התרגולים מסתיימים, וכולם בטייסת מתכנסים בשנית. המשימה, שהייתה עלולה להישמע קשה ומסובכת יותר מכל מה שעשו עד כה, החלה להתבהר ולהיבנות במהירות. "כשיצאנו משם בשעות הלילה בשישי לא היה אחד או אחת שלא ידעו את תפקידם, עד לפרט הכי קטן", הוא מעיד. "ברור שנותרו כמה דברים בערפל. לא ידענו בדיוק מה יהיה במתקפה עצמה, אבל הכרנו כל פרט שיכולנו להיערך או לחזות מראש".
השבת יצאה, ליל 13 באפריל. 106 כבר הייתה בדריכות. "כשאתה עומד על מסלול ההמראה – הדבר היחיד שנכנס לקוקפיט זה ביצוע המשימה באופן הטוב ביותר. אין לחץ, אין חששות, יש פוקוס. אתה יודע שבני המבנה שלך מנוסים ומיומנים, המטוסים מוכנים ברמה הגבוהה ומכאן הכל תלוי בנו".
וכך התחיל מבצע הבלימה. מטוסי הקרב של חיל-האוויר פיטרלו בלי סוף עד אישון הבוקר. אחד אחרי השני, הם יירטו כל מטרה עוינת שרק נקרתה בדרכם. "אחד מהרגעים שזכורים לי מהגיחה הוא ההפלה הראשונה שלנו. מסביבנו הכל חושך ולפתע "בליפ" במכ"ם. זיהינו כמה טילי שיוט בדרכם לשטח המדינה. הולכים ליירוט, "נעילה יציבה", רואים את הבזק האש של הטיל יוצא מהמטוס שלנו – ואת הפיצוץ במטרה. רק אחרי ההפלה הראשונה הבנתי – התחלנו".