הרב משה דב קספר שירת בבריגדה היהודית כרב צבאי. בקטע המובא כאן הוא מספר על שאירע כאשר יחידתו הועברה במאי 1945 לכפר האיטלקי טְרֶוִויזְיוֹ, ליד הגבול אוסטריה ויוגוסלביה. הוא שמע על 100 יהודים שהגיעו לקְלַגֶנְפוֹרְט שבאוסטריה ויצא לחפש אותם בין הפליטים שהתקבצו בתחנת הרכבת.
אחרי הרבה קשיים הצלחתי לברר, שבין אנשים אלה אכן הייתה קבוצה של יהודים הונגרים, אך הם הועברו משם ביום הקודם. כל אותו ערב, בדרכי חזרה, נסעתי ממחנה למחנה, בדרך שעברו בה, כפי שנמסר לי. בשעה מאוחרת בלילה הגעתי למטה הבריגדה, עייף ומאוכזב על שלא פגשתי אותם.
למחרת אחרי הצהריים פרץ הרב-סמל של יחידת ההנדסה שלנו לתוך המשרד שלי, ובפיו הבשורה, שזה עתה הוא בא מקלגנפורט ושם ראה את היהודים שאותם אני מחפש. נכון שהעבירו אותם מהמחנה, אך רק לאחד הבתים שבתוך העיר. תוך עשרים דקות היינו שוב בדרכנו, הפעם עם הרב-סמל, שהוביל אותי בדיוק למקום.
האם אשכח אי-פעם אותו מפגש עם אנשים ונשים אלה? אנו היינו פתח התקווה הראשון שפגשו בו. כמעט ניתן לומר – היינו נציגי "העולם האחר". לפני שלוש שנים הם נקרעו ממשפחותיהם ובתיהם בהונגריה, והוכרחו לעבוד עבודת כפייה עבור הנאצים תחת איום כידונים. כאשר הם עמדו של זהותנו – של חברי ושלי – כמעט רקדו מרוב התרגשות.
כולם הגיעו בריצה לתוך החדר הגדול ביותר שלהם. הם ליטפו את סמל המגן-דוד שלי והסתכלו על האות הצבאי בכובע שלי כשדמעות בעיניהם. פתאום פרצו כולם כאחד בשטף דיבור ובהתרגשות רבה – כמובן באידיש – כולם מנסים לספר לי על נסיונותיהם וסבלותיהם, איך שמרו על הקשר ביניהם בכל התעללויות הזוועה שהתעללו בהם, ואיך קיוו והתפללו ליום השחרור.
הם סיפרו לי איך, אך לפני שבועיים, הם קברו אחדים מחבריהם שנורו בתוך עבודתם על-ידי שומריהם, אנשי הס"ס. וכמובן, הדאגה הגדולה עכשיו הייתה למשפחותיהם – נשים, הורים, ילדים – שמהם נפרדו ומאז לא שמעו עוד מהם דבר. בתוך כל זה אמרו לי: "הבה נתפלל מנחה", ואיש לא נעדר מתפילה זו. כל אחד שקע בתוך מחשבותיו, זכרונותיו ותקוותיו. אחרי התפילה נשאר הציבור דומם, ועיני כל פנו אלי. אינני יודע איך מצאתי את המילים, אך אחרי שסיימתי את דברי הוקל לי, וכולנו בירכנו ברכת "שהחיינו".
- בהתנדב עם – כרך שני: את אחי אנכי מבקש, בעריכת יוסף שפירא, איגוד החיילים המשוחררים בישראל והוצאת מורשת, 1990, עמ' 125-124.