המילים "מדינה יהודית" מופיעות ארבע פעמים במגילת העצמאות; המילה "יהודי" על הטיותיה מופיעה 18 פעמים; המילה "דמוקרטיה" אינה מופיעה אפילו פעם אחת. אבל המגילה מבהירה בצורה חד-משמעית שישראל היא מדינה דמוקרטית. היא מדברת על "השלטונות הנבחרים", מבטיחה חוקה, מעניקה "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין", מבטיחה "חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות" וקוראת לתושביה הערבים "ליטול חלקם בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה". למעשה, מגילת העצמאות מבטיחה דמוקרטיה מהותית ולא רק דמוקרטיה פורמלית. לא רק בחירות חופשיות, אלא "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור" ואת החירויות המרכזיות, שהם יסוד-היסודות של דמוקרטיה. התנועה הציונית הייתה דמוקרטית מיום היווסדה – פלא מדהים, לנוכח העובדה שבאותה עת (העשור האחרון של המאה ה-19) היו באירופה רק שתי דמוקרטיות גדולות (בריטניה וצרפת) והתנועה קמה במדינות בלתי דמוקרטיות בעליל (רוסיה, פולין, גרמניה, אוסטריה). בכך התבססה הציונות על יסודות הקהילה היהודית באירופה במאות השנים הקודמות, בה היו מוסדות ובעלי תפקידים נבחרים, גם אם לא דמוקרטיה ייצוגית מלאה. בניגוד למה שמנסים לטעון, בעיקר מי שרוצים שישראל תהיה פחות יהודית או פחות דמוקרטית, אין סתירה בין שני המונחים. להפך: הם משלימים זה את זה. "יהודית" היא סיבת קיומה של המדינה; "דמוקרטית" היא אופן קיומה. ישראל הוקמה כביתו הלאומי של העם היהודי ואין לה זכות קיום אם לא תהיה כזאת. ישראל הוקמה וחיה כדמוקרטיה ואין לה יכולת קיום אם לא תהיה כזאת. על שני אלו חייבים לשמור מכל משמר, משום שהם ממש לא מובטחים.

אם לא נלמד מן ההיסטוריה, נאלץ לחזור ולחיות אותה על כל משבריה ואסונותיה – כפי שקבע ג'ורג' סנטיאנה. אם לא נלמד מן הטרגדיות, הן יחזרו בצורה של פארסה – בפרפראזה על דבריו של קרל מרכס. לא מדובר בתיאוריות של פילוסופים או באבחנות בין סוגים של מחזות, אלא במציאות חיינו כאן ועכשיו. היו מדינות יהודיות משגשגות שהלכו והתרסקו במשך דורות; ראו מה קרה לממלכה שהותירו אחריהם דוד ושלמה. היו כאלה שנעלמו תוך כמה עשרות שנים; זה היה גורלה של ממלכת החשמונאים. היו שנשטפו בנהרות של דם תוך שנים בודדות; כך אירע במרד בר-כוכבא. העם היהודי שרד יותר מכל עם אחר בהיסטוריה, אך שנות שלוותו ועצמאותו היו מועטות מאוד ביחס לשנות קיומו. הטעות הכי גדולה היא לומר "זה לא יקרה שוב". בין העמים ראינו אימפריות שכל מה שנותר מהן הוא אתרים ארכיאולוגיים: המצרית, האשורית, הבבלית, היוונית, הרומאית, הביזנטית, העותמ'אנית. היינו ועודנו עדים לדמוקרטיות שהפכו לרודנויות או שנמצאות בתהליכים מסוכנים של שקיעה לסמכותנות: גרמניה של ויימאר, רוסיה שאחרי נפילת מסך הברזל, טורקיה של רג'פ טאיפ ארדואן, הונגריה של ויקטור אורבן, אולי אפילו ארה"ב של דונלד טראמפ. הטעות הכי גדולה היא לומר "לנו זה לא יקרה".

מדינה יהודית היא קודם כל ואחרי הכל מדינה בה יש רוב יהודי. נורא פשוט. כאמור, בלי זה – אין למדינת ישראל זכות קיום. בלי זה – אין טעם בכל הוויכוחים על מיהו יהודי ומהי יהדות, כיצד מבטיחים את זכויותיהם של מי שאינם יהודים ועוד כהנה וכהנה. לכאורה, לא צריכים להיות מודאגים במישור הזה. נכון ליום העצמאות תשפ"ה, כמעט 74% מתושבי ישראל הם יהודים. אבל הסכנות קיימות, ולא רק מהכיוון עליו מרבים לדבר – שיעור הריבוי המואץ יחסית של האוכלוסייה הערבית. גם תהליכים פנימיים עלולים לסכן את יהדותה של המדינה, ומעל הכל – הזיות פוליטיות שלמרבה האבסורד משותפות לימין הקיצוני ולשמאל הקיצוני. מאות אלפים מבין יוצאי בריה"מ-לשעבר אינם יהודים על-פי ההלכה, למרות שחוק השבות אפשר להם לעלות ארצה ולקבל אזרחות ישראלית. סביר להניח שרובם רוצים להיות יהודים כהלכה, או לפחות אינם מתנגדים לכך – כל עוד הליך הגיור יהיה מסביר פנים ויתחשב בכך שבלעדיו קיימת סכנה אמיתית של התבוללות. מי שבאמת חושש ממצב שכזה, צריך למקד את מאמציו בקירובם של ישראלים אלו, שכולם צאצאים של יהודים שנפלטו מן העם בשל רדיפות הנאצים והקומוניסטים, ולא בתעמולה גזענית על "ערבים שחוטפים ישראליות" ואשר מזכירה ימים אפלים בתולדות העם היהודי. סכנה שנייה היא בדמות המדינה החד-לאומית. השמאל הקיצוני רוצה "מדינת כל אזרחיה", אולי כולל זכות השיבה לפלשתינים. הימין הקיצוני רוצה סיפוח של יהודה ושומרון ואולי גם של רצועת עזה. אלו ואלו יובילו לכך שישראל תהיה או יהודית או דמוקרטית; היא לא תוכל להיות שניהם ביחד. או שהיא תהיה יהודית באמצעות אפרטהייד נגד מי שאינם יהודים, או שהיא תהיה דמוקרטית ואזי הרוב הלא-יהודי ישלוט בה. אין דרך ביניים.

כאן הסכנה הרבה יותר ברורה ומיידית. הממשלה והכנסת הנוכחיות רומסות בצורה שיטתית עקרונות יסוד של הדמוקרטיה, הן המהותית והן הפורמלית. כבר מזמן אין בישראל שלוש רשויות, כי הרשות המבצעת שולטת בפועל ברשות המחוקקת; כעת הן מנסות להשתלט גם על הרשות השופטת. במדינה דמוקרטית כולם כפופים לחוק; כעת יש זלזול מופגן של השלטון בעיקרון זה. הן פועלות לפגיעה בתקשורת החופשית ולמתן הטבות לזו המשרתת אותן. יש אזרחים הנהנים מזכויות ללא חובות, ויש אזרחים שכל החובות מוטלות רק עליהם. אפילו המישור הפורמלי של הדמוקרטיה – הבחירות – אינו מובטח. ראשית, אין הרבה ערך לבחירות אם כל יתר המערכות אינן דמוקרטיות. רג'פ טאיפ ארדואן ניצח בבחירות חופשיות, מה שאינו מונע ממנו להיות רודן וכעת גם להשליך לכלא את מתחריו. גם ולדימיר פוטין עלה לשלטון בצורה דמוקרטית. לא צריך להרחיק עד גרמניה של 1933 כדי למצוא הוכחות לכך שדמוקרטיה עלולה להיות האמצעי לחיסולה בידי מתנגדיה. שנית, הממשלה הנוכחית דנה בהצעות אשר יקלו מאוד על פסילת מועמדים ובמיוחד הערבים שביניהם. כיום פסילת מועמדים נעשית בידי ועדת הבחירות המרכזית (שהיא גוף פוליטי) וכפופה אוטומטית לאישור בית המשפט העליון בהרכב מורחב. ההצעה שעל הפרק היא לבטל את הביקורת השיפוטית, כך שהחלטת ועדת הבחירות – בה יש תמיד רוב לקואליציה היוצאת – תהיה סופית. המשמעות ברורה והרסנית: השלטון יוכל להנציח את עצמו.

יכולתה של ישראל לשרוד באזור עוין ולשגשג בעולם תחרותי תלויה, בצורה קיומית ממש, בשמירה של שני יתרונות: המוסרי והאנושי. כפי שאמר דוד בו-גוריון: "גורל ישראל תלוי בשני דברים: בכוחה ובצדקתה". כוחנו הוא באנשינו; צדקתנו היא בערכינו. אנחנו נעלים על אויבינו בהכרת קדושת החיים, בציות לנורמות אנושיות, בידיעה שמלחמותינו צודקות ובשותפות הגורל. הממשלה הנוכחית חותרת תחת יתרון מוסרי זה בהפקרת החטופים, בקריאות לבצע פשעי מלחמה בעזה, ביצירת ספק סביב ההצדקה להמשך המלחמה שם, ובמתן עידוד להשתמטות מהנשיאה בנטל. השמירה על בטחוננו, שגשוגנו ועצם קיומנו מחייבת יתרון מדעי, ביטחוני וטכנולוגי. בלא משאבי טבע של ממש, מה שיש לנו להציע הוא ריכוז שאין דומה לו של מוחות מבריקים וכשרונות יזמיים. ההישגים שלנו מדברים בעד עצמם: מעגבניות השרי ועד הדיסק און קי, מהתעשיה האוירית ועד מובילאיי, מחתני פרס נובל בכימיה ועד חתני פרס נובל בכלכלה, מייצור שבבים ועד יכולת גרעינית. הממשלה הנוכחית חותרת תחת יתרונות אלו בתמיכה במוסדות המחנכים לבערות, בהכבדת הנטל הצבאי והכלכלי דווקא על השכבה העובדת והיצרנית, בבזבוז מיליארדים לצרכים פוליטיים במקום להשקיעם בעתידנו, ובפגיעה באטרקטיביות למשקיעים זרים. ישראל לא תהיה מדינה יהודית ודמוקרטית בלי עמוד שדרה מוסרי איתן ובלי ידיים ורגליים של מדע, חינוך, טכנולוגיה ויזמות. קבלו תיקון: בלי אלה – ישראל לא תהיה, נקודה. מי שפועל בניגוד לאמיתות ברורות אלו, חוטא בפשע בל יסולח לגורלה של המדינה.

הסכנות הללו מוחשיות ומשמעותיות, אך אינן גזירת גורל. במידה רבה, הן באחריותה ואף באשמתה של הממשלה הנוכחית. האבחון הוא השלב הראשון בדרך לריפוי, הכרוך בסילוק גורם התחלואה. החלפתה של הממשלה היא תנאי הכרחי, גם אם לא מספיק, להתחלת ההחלמה. לאחר מכן תבוא דרך ארוכה ומפרכת, כי הבנייה מחדש הרבה יותר קשה מאשר ההרס. אנחנו זקוקים וזכאים לממשלה שתפעל למען כולנו ולא רק למען בוחריה. שהאינטרס העליון שלה יהיה המדינה ולא אדם זה או אחר. שתסתכל לטווח הלאומי הארוך ולא להישרדות המיידית שלה. שתילחם למען החוק והשוויון ולא נגדם. שתשתמש בכספינו לקידום העתיד ולא לעידוד העבר. שתציב אותנו בקדמת העולם ולא בעימות איתו. שתדגיש את המאחד ולא תכפיל את המפלג. שתעמיד במקום הראשון את ערכיה של המדינה היהודית והדמוקרטית ולא את תככיה של הפוליטיקה. זה נשמע אוטופי ותמים, אולי אפילו ילדותי. הרי בסופו של דבר, פוליטיקאים הם פוליטיקאים והחברה הישראלית לא תשתנה בן-לילה, אם בכלל. ובכל זאת, רק אם נאמין שזה אפשרי – ולו בצורה חלקית – נוכל לגרום לזה להתממש. אם נאמין שתקופת הבלהות הנוכחית צריכה להפוך לאפיזודה חולפת, ממנה נלמד כיצד למנוע את הישנותה. אם נאמין שהעם הזה, שהתגלה בכל גדולתו בשנתיים האחרונות, אכן יקבל את הממשלה שהוא ראוי לה. אם נאמין שישראל תמשיך להתקיים ולשגשג כמדינה יהודית ודמוקרטית. חג שמח.