גרמניה הנאצית לא הייתה רחוקה מלנצח במלחמת העולם השנייה. כהיסטוריון השאלה שאני הכי לא אוהב היא "מה היה קורה אילו", אבל כאן לא מדובר בחוכמה שלאחר מעשה אלא בעובדות מזמן אמת. הוורמכט הגיע לפאתי מוסקבה, בריטניה עמדה על סף רעב, ארה"ב לא נלחמה. לכן, נצחונן של בעלות הברית היה הכל חוץ מאשר ברור ומובטח. השאלה הזאת מתחדדת עוד יותר לנוכח היריבות ואף העויונות בין בעלות הברית, אשר התפרצה במלוא עוזה שנה בלבד לאחר כניעתה של גרמניה. ההיסטוריון פרופ' ריצ'רד אובֶרי, מחשובי חוקריה של מלחמת העולם השנייה, הקדיש לכך את ספרו "מדוע ניצחו בעלות הברית". המסקנות שלו אקטואליות תמיד, כולל למלחמותיה של ישראל ובמיוחד לזו הנוכחית: "לא היה שום דבר שאיחד את בעלות הברית יותר מהתשוקה היסודית לרסק את ההיטלריזם ואת המיליטריזם היפני ולהשתמש בכל כלי נשק להגיע לכך. הדחף הראשוני הזה לניצחון בכל מחיר, הזין את כוח הלחימה של בעלות הברית וריווה את צמאון הנקם שלהן. הן לחמו לא רק מפני שסכום המשאבים שלהן הגיע עד כדי ניצחון, אלא מפני שהן רצו לנצח והיו בטוחות שעניינן צודק. "בעלות הברית ניצחו במלחמת העולם השנייה מפני שהפכו את חוסנן הכלכלי לכוח לחימה יעיל, ומפי שהפכו את האנרגיות המורליות של יושביהן לרצון יעיל לנצח. הגיוס של המשאבים הלאומיים במובן הרחב הזה לא פעל מעולם בצורה מושלמת, אבל פעל היטב, די הצורך לצאת כשידן על העליונה. אילו הייתה הקואליציה של בעלות הברית עשירה חומרית, אבל מפוצלת, נתונה לדה-מורליזציה ומונהגת בעליבות, הדעת נותנת שהייתה מפסידה במלחמה, למרות השאיפות המוגזמות של מדינות הציר, למרות הפגמים בהשקפתן המוסרית".

מדוע נלחמו הגרמנים עד הרגע האחרון ואחרי הרגע האחרון? ילדים וזקנים נהרגו בחוצות ברלין גם לאחר התאבדותו של אדולף היטלר ב-30 באפריל. קרבות התחוללו בפראג ב-8 במאי. לא היה צריך להיות גנרל או מומחה צבאי כדי להבין הרבה לפני כן שגרמניה הפסידה במלחמה. אבל מאות אלפי משני הצדדים שילמו בחייהם בחודשים, בשבועות ובימים האחרונים שלה. יש לכך הסברים רבים ואני מבקש לעמוד על אחד מהם, של ההיסטוריון הצבאי החשוב פרופ' עומר ברטוב בספרו "צבאו של היטלר". ברטוב מזכיר, כי מי שהיו חיילים בסיומה של המלחמה, היו ילדים או נערים כאשר הנאצים עלו לשלטון בינואר 1933. זה אומר, ששנותיהם המעצבות עברו תחת תעמולה בלתי פוסקת על גאונותו של הפיהרר, גדולתה של גרמניה, שטניותם של היהודים ואיומם של הבולשביקים. חיילים בחזית המזרחית, שהיו עדים במו עיניהם למציאות והיו חלק ממנה, ראו אותה "ממש כפי שהוא [היטלר] ראה אותה מהבונקר הבטוח שלו, וחלקו עימו את הזיות הכיבושים והגדוּלה, רצח העם הגזעני ושלטון העולם הגרמני... היה זה בלתי נמנע שאחרי שנים של אינדוקטרינציה, לפני השירות בצבא ובמהלכו, יכלו חיילי הוורמכט לתאר ולהעריך מציאות רק מתוך הסתמכות מתמדת על האידיאולוגיה הנאצית, שהפכה בעבורם באופן המילולי ביותר להשקפת העולם האפשרית היחידה". לתעמולה הנאצית, מבית מדרשו של יוזף גבלס, היו ארבעה יסודות – וכדאי מאוד להכיר אותם כדי לדעת לזהות אותם 80 שנה אחרי. 1) מְצא/המצא אויב. 2) עשֵה לו דמוניזיציה. 3) צור ססמאות קצרות וקליטות. 4) חזור עליהן ללא הרף. העקרונות הללו משותפים לכל תעמולה רודנית, שכן רודנות נשענת במידה רבה על הטענה לפיה היא היחידה היכולה להתמודד עם אויבים פנימיים וחיצוניים, ושלפיכך זכותה וחובתה לנקוט בכל האמצעים כדי לנצח אותם.

אם מדברים על רודנות, חובה לשוב ולהזכיר את הלקח החשוב ביותר מקריסתה של הדמוקרטיה הגרמנית בימי רפובליקת ויימאר, אשר הובילה למלחמת העולם השנייה. דמוקרטיה עלולה להיות מחלה אוטו-אימונית הפוגעת בה-עצמה, כלי בידי מתנגדיה כדי להשתלט עליה ולהרוס אותה. זהו אבסורד הטמון בעצם מהותה של הדמוקרטיה: הזכות לבחור ולהיבחר ניתנת לכל, וכך יכול רודן להיבחר בצורה חופשית – ואז לכונן את הרודנות שלו. זה לא קרה רק בעבר; ולדימיר פוטין ורג'פ טאיפ ארדואן נבחרו בצורה דמוקרטית, וראו מה הם עושים. מכאן נובע אחד הביטויים המרכזיים בהיסטוריה של הפוליטיקה ובמדעי המדינה: דמוקרטיה מתגוננת. בהשאלה מאנגלית ניתן לומר, שהמילה "מתגוננת" היא בבחינת present continuous – הווה מתמשך. היא מציינת גם את הצורך של הדמוקרטיה להיות ערה כל העת לסכנת ההשתלטות מבפנים, וגם את החובה הספציפית שלה להתמודד מול איום כזה כאשר הוא ניכר לעין. באופן מעשי, המשמעות היא להבין שזה עלול לקרות לכל מדינה בכל עת, ושזהו איום שיש לזהותו ולעוקרו מן השורש מוקדם ככל האפשר. מי שרוצה להחליש את מנגנוני הפיקוח על המשטר, הוא סכנה לדמוקרטיה. מי שמנסה לפגוע בחופש העיתונות, הוא סכנה לדמוקרטיה. מי שמציע להפלות בין בוחרים ונבחרים, הוא סכנה לדמוקרטיה. מי שטוען שהרוב רשאי לעשות ככל העולה על רוחו, הוא סכנה לדמוקרטיה. מי שיוצא נגד זכויות יסוד, הוא סכנה לדמוקרטיה. ואז חובתה של הדמוקרטיה לפעול נגדו בכל האמצעים העומדים לרשותה, גם אם המשמעות היא לכאורה פגיעה בדמוקרטיה עצמה (כגון הוצאה אל מחוץ לחוק או החרמה פוליטית).

לא מדובר בסכנות תיאורטיות, שכן בשורה של מדינות חשובות זוכה הימין הקיצוני להצלחות ניכרות. בהולנד ובאיטליה הוא עלה לשלטון (אם כי ג'ורג'ה מלוני מפתיעה במתינותה), ברומניה הוא בדרך לשלטון, בגרמניה ובצרפת הוא הגיע (בהתאמה) למקום השני והשלישי בבחירות, באוסטריה הוא ניצח אך נותר באופוזיציה. אצלנו הימין הקיצוני שולט במידה רבה בממשלה, ודאי עם השפעה החורגת בהרבה מכוחו הפרלמנטרי; ובארה"ב מציג דונלד טראמפ כמה וכמה מרכיבים של סמכותנות ופשיזם. יש כאן לא מעט נקודות דמיון מפחידות למה שהתרחש באירופה במאה שעברה. שתי הבולטות שבהן הן הצגת המאבק המתמיד ושנאת הזרים. כפי שכבר נאמר, רכיב מרכזי בשלטון רודני הוא הטענה שרק ביכולתו להילחם באויבי העם והמדינה. תפיסה זו מוקצנת באחד מעקרונות הליבה של הפשיזם: קהילת האומה נלחמת כל העת על שגשוגה, בטחונה ועצם קיומה, ולכן יש להעניק עדיפות לטובת המדינה על פני זכויות הפרט. כישראלים אנחנו צריכים להיות מודאגים במיוחד. הממשלה הנוכחית מנהלת מלחמת אין-קץ מול האויבים החיצוניים, מכפישה את בכירי מערכת הביטחון, מסיתה נגד כל מי שאינו מסכים עימה ומנופפת בדגל המדומיין של "דיפ סטייט". ואז היא מסבירה שחובתה – לטובת המדינה, כמובן – לפגוע בשומרי הסף ובבתי המשפט, לאיים על חופש העיתונות, להכביד את הנטל על הציבור ולהציב את נאמניה בכל תפקיד אפשרי. גם שנאת הזרים מרימה שוב את ראשה. באירופה של המאה ה-20 הקורבנות העיקריים היו היהודים; היום, הן באירופה והן באמריקה, אלו במידה רבה המהגרים והמוסלמים. אנחנו יכולים לנפנף בביטול, אפילו לטעון שזה טוב לנו – אבל האנטישמיות מגיעה אף היא לרמות שלא נראו עשרות שנים, ובתור קורבנותיה של השנאה העתיקה ביותר בעולם, אנחנו יודעים היטב לאן זה עלול להוביל.

קיים קשר ישיר בין שנאה והסתה לבין גירוש והשמדה. תולדות השואה מוכיחות אותו בבירור. כאשר הנאצים עלו לשלטון, האנטישמיות הגסה שלהם התבטאה ברצון לסלק את היהודים מגרמניה. לשם היו מכוונים כל צעדיהם עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. גם כאשר פלשו לפולין ולכדו שני מיליון יהודים, לא הייתה להם תוכנית השמדה; הרעיון היה לרכז אותם בגטאות כדי לשלוט בהם, להשפיל אותם ולנצל אותם, ואם יגוועו בדרך – מה טוב. היטלר הורה על ההשמדה רק בהקשר של הפלישה לבריה"מ ביוני 1941 – או קצת לפניה או בחודשים הראשונים שלה. היו כמה גורמים שהתלכדו יחדיו ואפשרו את השואה כאירוע חסר תקדים בהיסטוריה האנושית: כיבוש רוב אירופה בידי גרמניה, אמצעיה המודרניים של מדינה מתועשת, אדישותו של העולם. זה לא היה מספיק אלמלא השנאה המושרשת של הנאצים ליהודים וההסתה המתוכננת בה הנחילו אותה לרוב המוחלט של הגרמנים. הצגת היהודי כ"אוּנְטֶרְמֶנְטְש" – תת-אדם – והשוואתו לעכברושים נושאי מגיפות הייתה חיונית. כדי להוביל מאות אלפים ליטול חלק בתעשיית הרצח ועשרות מיליונים לעמוד מן הצד, צריך היה לשכנע אותם שסילוק היהודים ולאחר מכן גירושם ולאחר מכן חיסולם, הם מעשים של הגנה עצמית ושל עשיית טובה לאנושות. צריך להבהיר: התעמולה הנאצית לא נועדה מלכתחילה להכשיר את הלבבות לרצח עם. כאמור, התוכניות הללו כלל לא היו קיימות עד אביב/קיץ 1941. אבל במבט לאחור, ברור עד כמה היא הייתה מרכזית בתהליך שהוביל אל השואה ואפשר אותה. במבט לעתיד, צריך להיות ברור עד כמה הסתה ושנאה אינן "רק" מילים, אלא עלולות להפוך לנשק קטלני.

"יום הניצחון. עצוב, עצוב מאוד". זהו הרישום היחיד ביומנו של דוד בן-גוריון ב-8 במאי 1945. הסיבה ברורה: בעלות הברית ניצחו, אבל היהודים הפסידו. גרמניה הובסה, אבל בחזית נגד היהודים (שהייתה מבחינתה חזית לכל דבר) היא הייתה קרובה לניצחון. למעשה, היא עודנה קרובה לניצחון. מספר היהודים כיום הוא 16 מיליון – פחות מכפי שהיה ערב השואה (18 מיליון); אלמלא השואה הוא היה גדול פי כמה. בבתי הכנסת היחידים שנותרו בוורשה ובבוקרשט קשה מאוד לארגן מניין. מאות קהילות נמחו בלא להותיר זכר. מדינת ישראל היא התשובה של העם היהודי לשואה. כפי שהראה ההיסטוריון הדגול פרופ' יהודה באואר, היא לא קמה בגלל השואה אלא למרות השואה. לא בגלל שלאומות העולם היו רגשי אשמה, אלא בגלל שילוב של סיבות גיאו-פוליטיות. לא בגלל שהמוני מעפילים התדפקו על חופי הארץ, אלא למרות שמאגרי הציונות באירופה כמעט חוסלו. התפקיד המרכזי של המדינה הוא להוות מקלט בטוח ליהודים באשר הם. 7 באוקטובר טלטל עד היסוד את התפקיד הזה. דווקא במדינת ישראל התחולל הטבח הנורא ביותר בעם היהודי מאז השואה. דווקא במדינת ישראל בוצעו נגד יהודים פשעים העולים על אלו שביצעו הנאצים. דווקא מדינת ישראל אינה מצליחה לשחרר יהודים העוברים גיהנום בידי חיות אדם. כל עוד אין חקירה עצמאית, מקצועית ומעמיקה של הגורמים לכשלונה של המדינה למלא את ייעודה – ממשיכה לרחף הסכנה שהוא יחזור על עצמו. 8 במאי 2025 הוא יום עצוב לעם היהודי.