כאשר שר האוצר האמריקני, סקוט בסנט, דן בסוף השבוע שעבר על הפסקת אש במלחמת הסחר עם סין, נציגי סחר ממדינות אחרות מצאו את עצמם תלויים על בלימה. רבים הגיעו לוושינגטון בחיפוש נואש אחרי עסקות סחר, וגילו שעמיתיהם בחו"ל ושפגישותיהם בוטלו או נדחו – מדווח אקונומיסט. השאיפה המוצהרת של ארה"ב היא להגיע ל-90 עסקות ב-90 יום. השעון החל לתקתק ב-9 באפריל, עם השעיית גל המכסים שהטיל דונלד טראמפ, ואמור לעצור ב-8 ביולי. לאחר למעלה משליש הדרך, הושגו רק שתי עסקות חלקיות: עם סין ובריטניה. בשני המקרים המכסים האמריקניים ירדו בצורה חדה בלא ויתורים משמעותיים של הצד השני. 88 המדינות האחרות הפעילו קסם דיפלומטי רב בניסיון לקדם את עניינן, אך ההתקדמות איטית ובלתי אחידה. אף נציג לא נותר זמן רב בראש התור. ככל שהשעון מתקתק, הסיכון עולה; איש אינו רוצה להישאר בחוץ ב-8 ביולי. מאז אמצע אפריל העניק ממשל טראמפ מעמד מועדף לכ-20 מדינות. הרשימה כוללת שותפי סחר מרכזיים שיספגו מכסים כבדים, כמו האיחוד האירופי, וייטנאם ויפן, וגם מדינות זעירות כמו פיג'י. גם מדינות שטראמפ מסתדר עם מנהיגיהן, כמו ארגנטינה, נמצאות ברשימה. מקבלי ההחלטות בוושינגטון סבורים, כי השיחות עם בריטניה ופיג'י מהוות איתות על רצונם להגיע להסכם עם כולם. לנוכח מצב השיחות כרגע, זה לא משכנע – מגיב אקונומיסט. כל השיחות עלולות להיפגע משגיונותיו של טראמפ. תחילה התמקדו השיחות במזרח אסיה, כמו וייטנאם ויפן. אבל ראש ממשלת יפן, אישיבה שיגרו, מתח ביקורת על ארה"ב – והודו תפסה את מקומה של ארצו; אבל גם היא התערערה בשל האיטיות במו"מ והגישה תלונה לארגון הסחר העולמי. לאחר המו"מ המוצלח עם סין בשווייץ, הודיע טראמפ שגם האחרונה תוקפץ בתור. רק האיחוד האירופי מתעקש להישאר מאחור. טראמפ כינה אותו "מגעיל יותר מאשר סין" כשותף למו"מ. בסנט אמר, בצורה דיפלומטית יותר, שהשיחות קשות משום ש"האיטלקים רוצים משהו אחר מאשר הצרפתים".

אין תשומת לב לטווח ארוך

עד כה בולטות שלוש נקודות. הראשונה והחשובה ביותר: אף מדינה אינה מצליחה לזכות לאורך זמן בתשומת ליבה של ארה"ב. בזמנים נורמליים, שיחות סחר מנוהלות על בסיס דו-צדדי. אפילו קביעת התנאים הכללים, שזה מה שמנסה טראמפ לעשות כעת, אורכת שנים. האמריקנים סבורים שהגישה המואצת הנוכחית מעניקה להם יתרון: אם נתקעים עם מדינה אחת – עוברים לאחרת. הבעיה היא שכאשר מדינה מגיעה לראש התור, ציפיותיה עולות: אולי היא זו שתצליח להקסים את טראמפ. אבל רק בריטניה הצליחה עד כה, חלקית: פטור ממכס ל-100,000 מכוניות בשנה. הנקודה השנייה היא המרכיב הסיני. מדינות אחרות צריכות לרצות שתי מעצמות-על. סין תקפה את ההסכם הבריטי, בטענה שהסעיף על הברזל שבו מכוון במישרין נגדה. טענות כאלו יעלו שוב. יפן חוששת שדרישותיה של ארה"ב ירגיזו את סין. ואילו האמריקנים שואלים שוב ושוב "מה אתם עושים ומה אתם יכולים לעשות דרך סין". הנקודה השלישית היא תקלות בלתי צפויות. למדינות הסוחרות במאות אלפי מוצרים בשנה יש טענות ספציפיות. הבריטים מתלוננים על איכות בשר הבקר האמריקני. האמריקנים דורשים ליברליזציה בשוק האורז היפני – טאבו פוליטי – ומעלים טענות בלתי מוכחות על מניפולציות מטבע בתאילנד. לעיתים נכנסות לתמונה סוגיות שאינן נוגעות לסחר: תאילנד ביטלה האשמות נגד אקדמאי אמריקני שנעצר באשמת "העלבת המלוכה". ארה"ב לא תחתום על 90 הסכמים עד 8 ביולי, צופה אקונומיסט, אם כי יהיו הסכמים. המו"מ עם מדינות רבות יימשך מעבר לתאריך זה, והן יקוו לקבל פטור בעוד השיחות מתנהלות. במקביל, טראמפ יצטרך להוכיח שאיומיו אמינים ויממש אותם כלפי כמה מדינות כדי שיהיו לדוגמא. מבחינת רוב המדינות, המטרה צריכה להיות לא להגיע לראש התור, אלא להימנע מלהיות בסופו.