• עסר חטאב הוא סופר ועיתונאי סורי-צרפתי. כתבתו בוושינגטון פוסט נכתבה בגוף ראשון וכך מובאים כאן עיקריה.

חודש לאחר נפילת משטרו של בשאר אסד חזרתי הביתה, לראשונה מזה שמונה שנים. ההליכה והנסיעה בדמשק היו מתישות כבעבר. הפעם האחרונה בה הלכתי בעיר העתיקה הייתה באפריל 2017, כאשר דיווחתי תחת מסווה מהאיזורים שבשליטת משטר אסד. ידעתי שאם אתפס, התוצאות עלולות להיות קטלניות. לבסוף היה עלי להימלט, מבלי להיפרד ממשפחתי וידידי. הנסיבות כעת היו שונות מאוד. סיירתי באותם מקומות עם עיתונאי סורי נוסף שהכרתי בגלות, כאשר דגל סוריה החדש כרוך סביב צווארי. תהיתי האם מכרים ותיקים יזכרו אותי. אבל כאשר נכנסתי למינימרקט של טוני, הוא חיבק אותי ונישק על שתי לחיי כמנהג סוריה. לא יכולתי להפסיק לחשוב על מה שעבר עליו ועל אחרים בשמונה השנים שחלפו, וכמה הוא יכול לדבר כעת בחופשיות. במשך שנים התגוררתי בבאב טומה, הרובע הנוצרי בעיר העתיקה של דמשק. הבחנתי בכמה עוברים ושבים שמסתכלים עלי בסקרנות ועיניהם ממוקדות בדגל שעל צווארי. חששתי מכך. אסד הופל בידי קואליציה של קבוצות מורדים מוסלמיות, שרבות מהן הציגו אידיאולוגיות קיצוניות. כמה מהן פעלו באלימות נגד אזרחים, כולל מיעוטים אתניים ודתיים. בראשם עומד אחמד א-שרע, שהיה מנהיג קבוצה סונית קיצונית. מבחינת רבים, חוסר האמון קיבל ביסוס בחודש מארס, כאשר מאות עלאווים נהרגו בידי מיליציות הקשורות לממשלה, בשל קשריהם למשטר אסד. אחרים עודם אופטימיים: הם סבורים שמגיעה לא-שרע הזדמנות לנהל את שלב המעבר, ומציינים שהרטוריקה שלו התמתנה מאז נפילתו של אסד. הוא הבטיח שיהיה נשיאם של כל הסורים, ולדעתם הוא הסיכוי הטוב ביותר לעשות זאת. כל מי ששוחחתי איתם נושאים את פצעי שנות המלחמה. בערים סוריות רבות נהרגו משפחות שלמות בהפצצות, הפגזות ונשק כימי. מקרים של היעלמות, עינויים והוצאות להורג חפוזות היו מוכרים עד כאב. הדרך הייתה מוכרת היטב: הזמנה "לקפה" בידי שירותי המודיעין – משמעותה לעיתים קרובות הייתה היעלמות לבלי שוב. האני, הבעלים של חנות בבאב טומה, בקושי יכול היה לחייך כאשר ראה אותי. הוא תיאר את חוויות הבדידות שלו במלחמה; הקיפאון האישי והכספי הבלתי-נסבל; את המחסור בחשמל ומים; חוסר היכולת לעזוב או להישאר בביטחון.