כולנו יודעים שבסיני ניתנו שני לוחות הברית ועליהם עשרת הדיברות. אבל אם סופרים את המצוות הכלולות באותם עשרה עקרונות נצחיים, המספר גדול יותר. הדיבר השני אומר: "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני, לא תעשה לך פסל וכל תמונה, אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ, לא תשתחווה להם ולא תעבדם" וכו'. בעל "ספר החינוך" מונה כאן לא פחות מארבע מצוות, ובלשונו: שלא נאמין באלוה בלתי ה' לבדו, שלא לעשות פסל, שלא להשתחוות לעבודה זרה, שלא לעבוד עבודה זרה במה שדרכה להיעבד. כאשר הוא בא, כדרכו, להסביר את טעמיהן של מצוות אלו, הוא מסתפק במילים בודדות: "שורש מצוה זו ידוע ונגלה" וניסוחים דומים. ואכן, אין צורך להכביר במילים: יסוד היסודות של היהדות הוא האמונה בקדוש ברוך הוא, וממילא הדבר המרוחק ביותר ממנה הוא עבודת אלילים. זהו אחד משלושת האיסורים החמורים ביותר ביהדות, בהם הדין הוא ייהרג ואל יעבור (לצד גילוי עריות ושפיכות דמים) – והנפוץ שבין השלושה. יהודים בכל הדורות מסרו את נפשם, לעיתים במיתות משונות, כדי שלא לעבוד לאלילים. מצוה זו קיימת כפשוטה גם בימינו: יש דתות אליליות עם מאות מיליוני מאמינים, ולדעת רוב הפוסקים – גם הנצרות (ובמיוחד הקתוליות) היא עבודה זרה. אך יש לה עוד מופעים שמבחינה רעיונית-מוסרית נמצאים בתחומה, גם אם ברור שהם חורגים מגבולותיה ההלכתיים. דור דור והעבודה הזרה שלו: אידיאולוגיות, מנהיגים, ידוענים.

מה שמשותף לרבים מהגילויים של עבודת האלילים הוא חוסר ההיגיון המוחלט שלהם. הדבר בא לידי ביטוי בתנ"ך. ספר הספרים, היצירה המוסרית הנשגבת ביותר בתולדות האנושות, אינו מתבדח; מוסר הוא דבר רציני מכדי להסתכן בצחוקים. למיטב הבנתי, שני המקומות היחידים בהם יש בתנ"ך הומור, מהווים לעג לעבודה הזרה ובעיקר לטיפשות העיוורת המונחת ביסודה. המקום הראשון הוא מעשה הר הכרמל, בו אליהו מציע לנביאי הבעל שהם והוא יעלו קורבן ויבקשו מאלוהיהם לשלוח אש מן השמים שתאכל את הבשר – כאות של האלוהים האמיתי. כאשר נביאי הבעל קוראים ואינם נענים, מספר התנ"ך, "ויהתל בהם אליהו ויאמר: קִראו בקול גדול, כי אלוהים הוא וכי שיח וכי שיג לו וכי דרך לו, אולי ישן הוא וייקץ". הבעל עסוק או ישן, עוקץ אליהו, ולכן צריך לצעוק כדי למשוך את תשומת ליבו – שהרי הוא ודאי לא יגרום לנאמניו להפסיד בהתערבות. המופע השני הוא בדבריו של הנביא ישעיהו, המלגלג על מי שנוטלים פיסת עץ ומשתמשים במחציתה לעשיית פסל ובמחציתה לצורכי יום-יום: "חציו שרף בְּמוֹ אש, על חציו בשר יאכֵל, יצלה צלי וישבע, אך יחוֹם ויאמר: הֶאָח, חמוֹתי, ראיתי אוּר. ושאריתו לאל עשה לפִסְלו, יסגוד לו וישתַחוּ ויתפלל אליו ויאמר: הצילני כי אלי אתה". איך אתם יכולים לעבוד לבול עץ, שמחציתו שרפתם לצורכי בישול וחימום, ואת מחציתו האחרת גילפתם במו ידיכם? את אותם דברים ניתן לומר על עובדי האלילים המודרניים, שמה שמאפיין אותם יותר מכל הוא עיוורון מרצון, אטימת אוזניים ובעיקר חסימת ההיגיון. הם יכולים להתאבק בעפר רגליהם של בני תמותה כמותם, להתעלם לחלוטין מן המציאות האובייקטיבית ולסובב את העובדות כך שיתאמו לתפיסה האלילית שיצרו.

המישור הפחות מזיק של התופעה הוא גילויי ההערצה לזמרים, כדורגלנים, ידוענים ושאר גיבורי התרבות העממית. אני לא מדבר על הנאה נטו ועל ההערכה שניתן לרחוש למצטיינים בעיסוקיהם, אלא על קבעונות הבאים לידי ביטוי בצרחות והתעלפויות בהופעות, במעקב תמידי אחרי כל צעד ושעל של הדמות הנערצת, באופוריה מחד ובאבל מאידך לאור ביצועיה של הקבוצה האהודה, במתן תשומת לב לכל מילה של ידוען גם אם אין לו מושג על מה הוא מדבר, ועד כדי התאבדויות כאשר הדברים אינם עולים יפה. העיוורון כאן בא לידי ביטוי בהתעלמות מכך שמדובר בסופו של דבר בבני אדם כמוך וכמוני, שזכו להיוולד עם כישרון מיוחד בתחום כלשהו ועמלים לטפח אותו ולפתח אותו. ההיגיון מחייב שנכבד הרבה יותר את מי שתורמים לחיינו ולרווחתנו כפשוטם: רופאים, מורים, מדענים, ממציאים. אבל משהו בטבע האנושי גורם למיליונים רבים להתעניין הרבה יותר בצבע הציפורניים של הידוענית או במספר השערים של הכדורגלן, מאשר בהצלת חיים יום-יומית ובפריצות דרך לעולם טוב יותר. וכאשר חוצים את הקו שבין התעניינות לבין התמכרות, בין הערכה לבין הערצה, בין ההיגיון לבין הקיבעון – נכנסים לתחומה של עבודת האלילים.

אחת התופעות המוזרות ביותר של האלילות המודרנית היא הופעתה דווקא אצל מי שמאמינים בדת מונותיאיסטית ואפילו אדוקים במצוותיה – לצד מקרים בהם מנהיגים חילוניים לגמרי הופכים לאלילים. זה קורה הן במישור של חיי הדת והן בפוליטיקה. מי שהולך לקברו של צדיק ומשוכנע שאותו שוכן עפר יושיע אותו – הוא סוג של עובד אלילים. הכוונה הנכונה היא לבקש מהקדוש ברוך הוא שזכותו של הצדיק תעמוד לנו, וגם להתעורר לתשובה ומעשים טובים מתוך ההיזכרות בו. כך גם לגבי מי שהולך לרבי, למקובל, לעושה נפלאות; הלה בן אדם לכל דבר ואין בידו להעניק מרפא, זיווג או פרנסה. אם הוא באמת תלמיד חכם וירא שמים, אפשר לבקש ממנו שיתפלל עלינו – משום שההיגיון מחייב שיש לתפילתו סיכוי טוב יותר להתקבל, בשל קרבתו לבורא עולם. לעיתים יש חסידים שוטים העושים עוול מאין כמותו דווקא למי שהם מעריצים יותר מכל, בכך שהם הופכים אותם לאל. תראו מה נעשה לרבי מלובביץ', הרב מנחם מנדל שניאורסון. אין ספק שהוא היה מגדולי המנהיגים של העם היהודי במאה ה-20, אולי במאות האחרונות: תלמיד חכם עצום, צדיק אמיתי, מי שהיה מסור בכל מאודו לעם ישראל. לחלק מחסידיו זה לא הספיק והם כינו אותו "נשיא הדור". כאשר חלף הזמן, היו מי שהחליטו שהוא המשיח. וכאשר הרבי הלך לעולמו, חלקם קבעו שהוא בכלל לא מת – מה שאפשרי רק אם מדובר במלאך או אפילו באלוהים. שוב אנו רואים את העיוורון אל מול המציאות והעובדות.

הביטוי הקיצוני של האלהה במישור הפוליטי הוא פולחן אישיות. לא סתם הביטוי העברי משתמש במילה "פולחן", שמשמעותה היא עבודת האל: היחס אל האישיות הנערצת הוא כמו לאלוהים. הבעיה עם פולחני אישיות היא כפולה: לא זו בלבד שיסודם בפסיכוזה המונית ולפיה המנהיג הוא אדם נעלה בעל תכונות אלוהיות, אלא שהם גם מובילים למרחצי דמים ובסופו של יום להתרסקות השלטון ואף המדינה. הדוגמאות הבולטות ביותר הן אדולף היטלר ויוסף סטלין. ההיסטוריון ריצ'רד אוברי אומר, ביצירת המופת "הדיקטטורים", שהשניים נהנו בימי חייהם מנאמנות עממית בעלת עוצמה מופלגת, אשר מקורה היה בפולחן האישיות. "ההערצה השיטתית של שני המנהיגים הייתה רכיב חשוב בשתי הדיקטטורות... דפוסים אלה של סגידה פוליטית מופלגת, הבדילו בין דיקטטורות לצורות אחרות של משטרים סמכותניים, כגון דיקטטורה צבאית או מלוכה לא-חוקתית, משום שהן עלו כפורחות אך ורק מכוח תחבולה פוליטית, באמצעות בנייה והפצה של פולחן, ולא על-ידי כוח הזרוע או יראת כבוד. הקרנתה של 'אישיות-על' הייתה גם הסיבה וגם המסובב של שלטונם". שליטים רבים אחרים הנהיגו מידה כזו או אחרת של פולחן אישיות: ניקולאי צ'אושסקו, מאו צה-טונג, גמאל עבד אל-נאצר, חאפז אל-אסד, סדאם חוסיין, שושלת קים בקוריאה הצפונית. כאמור, הסוף של רובם היה מר – אם בחייהם ואם לאחר מותם. כולנו יודעים מה עולל היטלר לגרמניה, סטלין הוקע ומעלליו נחשפו בידי ניקיטה כרושצ'וב, צ'אושסקו חוסל בהפיכה, סדאם נתלה, קברו של אסד נבזז. אם ההיסטוריה היא קנה מידה, אפשר לקוות שזה מה שיקרה גם למושאי הפולחן הנוכחיים.

יש לא מעט נקודות דמיון והעתקה בין דונלד טראמפ לבנימין נתניהו, רובן לא מחמיאות ולא מעודדות. אחת מהן היא שיש בין תומכיהם מי שמתקרבים לראות בהם סוג של אלילים. זה מגוחך במיוחד, בעיקר משום שבעוד רבים ב"בייס" שלהם נוצרים דתיים ויהודים דתיים, הם עצמם חילוניים לחלוטין, אולי המנהיגים החילוניים ביותר בתולדות שתי המדינות. התמונה של טראמפ בבגדי האפיפיור, בין מותו של פרנציסקוס לבחירתו של ליאו ה-14, היא מסוג הבדיחות שמבטאות לא מעט רצינות. הוא אמר מספר פעמים, שהעובדה שניצל מנסיון ההתנקשות בו אשתקד, היא איתות לכך שמוטלת עליו שליחות אלוהית. בין חסידיו יש מי שמשווים אותו במפורש לישו. יש גם "תנ"ך טראמפ" – הברית הישנה, הברית החדשה וכמה מסמכים מרכזיים בתולדות ארה"ב (שכמובן נמכר במחיר מופקע). היחס של כמה מאנשי נתניהו אליו מזכיר לי את התופעה האלילית נגדה יצא הנביא ישעיהו בהגדירו את הקדוש ברוך הוא כ"יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע". הפירוש המקובל שנים רבות היה, שמדובר בהנגדה לדת הפרסית, המבדילה בין שתי מהויות – אור וחושך, טוב ורע. גם אם פירוש זה אינו נכון מבחינה היסטורית, הרעיון המוסרי ברור: אלוקי ישראל אחראי על כל המתחולל בעולם; אליו יש להתפלל להסרת הרע ולו יש להודות על קבלת הטוב. חסידיו של נתניהו נהגו במשך שנים כמו כת אדוקה, ההולכת אחריו בעיניים עצומות. לאחר מכן הם הפכו לשבתאים – אלה שהאמינו במשיח השקר שבתאי צבי גם לאחר שהתאסלם וניסו למצוא לכך צידוקים; לכל דבר רע שעשה נתניהו, היה להם הסבר מפולפל שהתיימר להוכיח שבעצם זה טוב. כעת, כך נדמה, יש שהופכים אותו לאליל הטוב: הוא אחראי לניצחון במלחמה (כפי שאמר בעצמו) ולא למחדל בתחילתה; צריך לשבח אותו על החטופים ששוחררו ולא לבוא אליו בטרוניה על אלו שמצויים 601 יום בגיהנום החמאסי. גם זו עבודת אלילים.