כאשר שי ז'ונגשון היה בשנות ה-70 לחייו, הוא התקשה ללעוס. בארוחה משפחתית הוא התקשה עם צלעות שום והעביר אותן לבנו כדי שיסיים אותן. הבן, בשנות ה-30 לחייו וכוכב עולה במפלגה הקומוניסטית ראה בכך כבוד ובלע אותן. שמו: שי ג'ינפינג. כילד, נשיא סין היה רגיל לשאריות והיה מתרחץ במים שהותיר אביו. הלה היכה אותו והבהיר לו שמי שאינו מכבד את הוריו – דינו להיכשל. סיפורים אלה מופיעים בביוגרפיה עבת-כרס של שי, "The Party’s Interests Come First", מאת ג'וזף טוריגיאן. שי, כנראה נשיא לכל החיים, הוא האדם החשוב ביותר בעולם – מגדיר אותו אקונומיסט, אך המידע עליו לוקה בחסר ונתון לצנזורה קפדנית. מעטים האנשים שהשפיעו עליו כמו אביו, אשר יחסיו עם המפלגה ושאפתנותו מרמזים מה בנו רוצה עבור סין. ז'ונגשון נולד ב-1913 למשפחת איכרים והפך בנעוריו לקומוניסט אדוק. הוא נטל חלק במחאת תלמידים אלימה ב-1928 ונכלא, הוריו מתו באותן שנים ושתיים מאחיותיו מתו ברעב. לאחר ההפיכה טיפס ז'ונגשון במעלה המפלגה, אך ב"מהפכת התרבות" של מאו בשנות ה-1960 הוא נחטף, נעצר ועונה. 20,000 נעצרו משום שתמכו בו ובבכירים אחרים, ו-200 מתוכם נרצחו, יצאו מדעתם או נפצעו קשה. גם משפחתו סבלה. היא הוכרחה לגנות אותו, אחת מבנותיו התאבדה ואילו שי סומן כ"בוגד". פעם נאלץ שי לחבוש כובע פלדה כבד והושפל פומבית בידי קהל שירק עליו וקרא לחסלו; אמו הייתה ביניהם. שי הושלך לכלא וישן בחורף על רצפה קפואה; "כל הגוף שלי כוסה בפשפשים", כתב. לאחר ששוחרר סירבה לספק לו מזון ואף דיווחה לשלטונות על בקשתו, והוא רץ בבכי בגשם. בשנת 1969, בהיותו בן 15, נשלח שי לפריפריה עם מיליוני צעירים אחרים שגורשו מהערים. הוא חי במערה באזור מבודד, בו ילדות נמכרו לנישואין במחיר שנגזר ממשקלן. אבל האב והבן למשפחת שי נותרו נאמנים למפלגה – אולי משום שהושפעו מהתפיסה הבולשביקית ולפיה הסבל מחשל את כוח הרצון והדבקות במטרה. לאורך חייו, מציין אקונומיסט, היה שי נאמן לשתי קבוצות שדרשו צייתנות מוחלטת: משפחתו והמפלגה. הוא נותר נאמן להן למרות שלעיתים היו נוקשות בצורה בלתי הוגנת, כהגדרתו. לדעת טוריגיאן, שי מאזן מחויבות וריאליזם. פעם הוא אמר לראש ממשלת יפן, שינזו אבה, שאם היה נולד בארה"ב – לא היה קומוניסט אלא דמוקרט או רפובליקני. אבה הסיק, כי שי הצטרף למפלגה לא מתוך אידיאולוגיה, אלא גם להשיג כוח.

"ראיתי יותר מאשר את פני השטח"

שי קיבל טיהור בידי דנג שיאופינג בשנות ה-1970 וחזר להתקדם במפלגה. כאשר מונה למזכיר הכללי ב-2012, רבים סברו שיהיה רפורמטור כמו אביו. בפועל, מדגיש אקונומיסט, הוא אינו מעוניין במדינה פתוחה וחופשית, אלא מאמין בהחזרת גדולתה של סין וכי לשם כך על המפלגה להשתמש בכל האמצעים. נסיונו-שלו בחוסר צדק לימד אותו, כי יש להשתמש בכוח בצורה מסודרת ובידי מישהו חכם כמותו. בתוך פחות מעשור, הפך שי לשליט הסמכותני ביותר של סין מאז מאו. משטרו מדכא בחוסר רחמים מתנגדים מבית ומחוץ; הוא כופה אחידות פוליטית ואת לימוד "מחשבתו של שי ג'ינפינג". שי מצדיק צעדים כאלה בכך שהוא רואה את עצמו כבעל ייעוד וחובה לדורות עבר ועתיד ומדבר על עצמו כשומר הציביליזציה הסינית. גישה זו בולטת במדיניותו של שי כלפי טייוואן, בה ניכרת השפעתו של אביו. לקראת סיום הקריירה שלו, ז'ונגשון הופקד על האיחוד עם האי, אך מת בשנת 2002 בלא שהחלום יוגשם. בנו רוצה להשלים את המשימה; הוא אמר זאת במפורש. לא ברור כיצד ומתי הוא רוצה להשיג זאת – במלחמה, בהסגר או באמצעים אחרים. מה שברור הוא, שהסבל של משפחתו עיצב את דעותיו הפוליטיות של שי. "אנשים שנתקלים בכוח רק לעיתים רחוקות ואחר מרוחקים ממנו, תמיד חושבים שהדברים מסתוריים. אבל אני ראיתי יותר מאשר את פני השטח. אני לא רואה רק כוח, פרחים, תהילה ותשואות. ראיתי את קורבנות 'מהפכת התרבות' וההפכפכנות של העולם", אמר שי בשעתו. שנותיו המעצבות הפכו אותו לפקוח עיניים וציני, נוקשה ורודני. תפיסת העולם שלמד מאביו משפיעה על 1.4 מיליארד סינים ועל האנושות כולה.