בחודשים האחרונים הותקפו יהודים בארה"ב שלוש פעמים בידי מי שטוענים שהם נלחמים למען זכויות הפלשתינים. באפריל (ליל הסדר) הוצת מעונו של מושל פנסילבניה, ג'וש שפירו; בחודש שעבר נרצחו בוושינגטון עובדי שגרירות ישראל, ירון לישינסקי ושרה מילגרים; והשבוע נזרקו בקבוקי מולוטוב על הפגנה למען החטופים בקולורדו.
ההתקפות היו גם אנטי-ציוניות, בתגובה על המלחמה בעזה. לדעת ניו-יורק טיימס, יש להבחין בין הקנאות הברורה של שנאת יהודים לבין הוויכוח הפוליטי וההיסטורי על הציונות. אבל, גם כתוצאה מ-7 באוקטובר, הגבולות ביניהם הולכים ומטשטשים. הביקורת על ישראל מתאחדת עם דעות קדומות עתיקות יומין, לעיתים בצורה קטלנית.
תומכי הפלשתינים בארה"ב מתוסכלים לנוכח המצב בעזה, וכאשר נראה שממשל טראמפ סבור שכל הגנה על חיי פלשתינים היא הוכחה לשנאת יהודים. הוא משתמש בהתבטאויות פרו-פלשתיניות כהצדקה למתקפה על החינוך האקדמי, המימון המדעי והסטודנטים הזרים. אבל התקפות על יהודים בשל מעשיה של ממשלת ישראל היא ענישה קולקטיבית, וזוהי קנאות פסולה – טוען הטיימס. זה היה ברור כאשר מוסלמים הותקפו בעקבות 9/11.
אם כך, איזו התנגדות היא מותרת? יהודים ולא-יהודים אמרו אשתקד, כי הם מפחדים כאשר הם שומעים בקמפוסים את הססמה "גלובליזציה לאינתיפאדה" – ההתקוממות הפלשתיניות העקובות מדם. מנכ"ל הליגה נגד השמצה, ג'ונתן גרינבלט, טוען שאין מחלוקת שהתנגדות למדינת ישראל וארץ ישראל היא אנטישמיות.
בפועל יש מחלוקת על כך, מגיב הטיימס. הציונות היא תנועה פוליטית שהייתה שנויה במחלוקת בתוך העם היהודי, וכיום צעירים יהודים רבים בשמאל מטילים בה ספק; האם הם אנטישמיים? אבל נניח בצד את הוויכוח. אל האנטישמיות האלימה מן הימין, אשר הגיעה לשיאה לפני 6.5 שנים בטבח בבית הכנסת בפיטסבורג, מצטרפת כעת אנטישמיות אלימה מן השמאל – בארה"ב כיום כפי שהורגש באירופה כבר לפני מספר שנים.
מבצע ההתקפה בקולורדו הוא מוחמד סברי סולימאן, מהגר ממצרים שהגיע לארה"ב בוויזת תייר לפני שביקש מקלט מדיני. סביר להניח, שממשל טראמפ ינצל זאת כדי להגביר את החיפושים אחרי טרוריסטים-בכוח בין תומכי הפלשתינים, במיוחד ילידי חו"ל. דונלד טראמפ עצמו אמר, ש"זוהי דוגמה נוספת מדוע אנחנו חייבים להבטיח את הגבולות שלנו, ולסלק ממולדתנו קיצונים בלתי חוקיים ואנטי-אמריקניים".
התמקדותו של טראמפ באנטישמיות אינה חסרת בסיס. יהודי ארה"ב מביטים בדאגה על התקפות כמו אלו שהתחוללו בחודשים האחרונים, ואומרים ששוב אינם מרגישים בטוחים במדינה בה זכו לחופש ולהכלה במשך 150 שנה. בה בעת, אנטישמיות ומחלוקת על התנהלותה של ישראל בעזה עשויות להיות שני דברים שונים. טענות אנטי-ציוניות אינן, מיניה וביה, טענות אנטישמיות אותן מעלים רק תומכי חמאס; לעיתים זוהי רק פוליטיקה.