יוני הופך לחודש חסר מזל לצבא הרוסי. הוא החל במתקפה האוקראינית שחיסלה 41 מטוסים – שליש מהמפציצים האסטרטגיים של רוסיה. לפני שיסתיים, מספר האבידות (הרוגים ופצועים קשה) במלחמה יעבור את רף המיליון, עם קצב של 1,000 ביום – יותר מאבידותיה בכל מלחמותיה מאז 1945 יחדיו. מספר ההרוגים מוערך ב-250,000, על-פי הצלבה בין מקורות רבים. מספר זה מעיד על הגנתה העיקשת של אוקראינה, אומר אקונומיסט, אך יכולתה של רוסיה להמשיך ולגייס חיילים למטחנת הבשר מציבה שאלה קשה בפני חברות נאט"ו באירופה: כיצד יכולות דמוקרטיות, המכבדות חיי אדם, להתמודד עם אויב המוכן להקריב אין-ספור חייליים במלחמת התשה בלתי מסתיימת? אוקראינה אינה מפרסמת בפירוט כלשהו את אבידותיה שלה. עם זאת, בדצמבר שעבר אמר ולדימיר זלנסקי, כי 43,000 נהרגו ו-370,000 פצועים מאז הפלישה בפברואר 2022. זוהי כנראה הערכת חסר, אך הפער המשמעותי בין אבידות שני הצדדים מלמד על מספר הבדלים. למעט התקפת הנגד הכושלת שלה לפני שנתיים, אוקראינה מנהלת מלחמת הגנה. ההתקדמות בטכנולוגיית כטב"מים נותנת להגנה עדיפות ניכרת על פני התקפה. כטב"מים מהירים עמוסים בחומרי נפץ, המופעלים נגד טנקים וחיילים, ממלאים תפקיד דומה לזה של מכונות הירייה במלחמת העולם הראשונה. הללו הפכו את מתקפות הרגלים לכה יקרות, עד ששום צד לא יכול היה לשבור את הקיפאון בלוחמת החפירות עד להמצאת הטנק. במלחמה הנוכחית איבדה רוסיה 11,000 טנקים ו-23,000 כלי רכב משוריינים. כעת היא תלויה במתקפות רגלים בקבוצות קטנות, לעיתים ברגל ולעיתים על אופנועים. סיבה נוספת: אוקראינה היא דמוקרטיה ומאגר כוח האדם שלה הוא רבע בלבד מזה של רוסיה, מה שמחייב אותה להתמקד ברווחת חייליה. לכן, יחס הפצועים להרוגים בה הוא שמונה לאחד, מול ארבעה לאחד בצד הרוסי. כאשר נדמה היה שלצבא האוקראיני לא אכפת ממצב חייליו, הוא התקשה בגיוס.

שכרו של חייל גבוה פי חמישה מהשכר הממוצע

למרות הכל, מדהים שרוסיה ממשיכה לספוג אבידות כאלה, שכבר עולות על אלו של בריטניה בכל מלחמת העולם השנייה ומתקרבות לאלו של ארה"ב באותה מלחמה. מספר ההרוגים הרוסים באוקראינה בשלוש שנים הוא פי ארבעה מזה של ארה"ב בשמונה שנים בווייטנאם, מספר שהוביל למחאות ענק. הוא גם גדול פי עשרה ממספר האבידות של בריה"מ באפגניסטן. בעוד שמבחינת אוקראינה מדובר במלחמת קיום, לוולדימיר פוטין יש אפשרויות, אך לא נראה שיש עליו לחץ פנימי ממשי – מציין אקונומיסט. לאחר שאיבד כמעט את כל הצבא המקצועי שאמור היה להביס בקלות את אוקראינה, הקרמלין מצא דרך חדשה לגמרי לחדש את כוח האדם בחזית מבלי להסתכן בתסיסה חברתית. דרך זו מחברת מיליטריזציה אידיאולוגית של החברה – על-ידי שכנוע האוכלוסייה שרוסיה נלחמת נגד נאט"ו האימפריאליסטי ושיש תהילה במוות – עם תנאים מפתים יותר למי שמוכנים לחתום. הסכומים המשולמים לחיילים, הבאים מרובם מהערים הנידחות והעניות ושהם בשנות ה-30 וה-40 לחייהם, אכן משנים את חייהם של משפחותיהם. בסוף השנה שעברה עמד מענק החתימה על 1.2 מיליון רובל (15,000 דולר); השכר השנתי היה 5.2-3.5 מיליון רובל – פי חמישה מהשכר הממוצע. אם חייל שכיר נהרג, משפחתו מקבלת 19-11 מיליון דולר. מכון הסקרים העצמאי מרכז לבנדה מצא אשתקד, כי 40% מהרוסים מוכנים שבן משפחה או חבר קרוב יתגייס. מתגייסים בגיל העמידה, שהגיעו בקיץ שעבר למרכז גיוס במוסקבה, היו מלווים בידי נשותיהם וילדיהם, שכן המניע העיקרי שלהם הוא לשפר את המצב הכספי של משפחותיהם. בעיירות בהן שיעור המתגייסים גבוה ניתן לראות בתים חדשים, מכוניות חדשות ופתיחת סלוני ציפורניים ומכוני כושר. נכון לעכשיו, החברה הרוסית סבורה ששיטה זו היא חלופה לגיוס מלא. 88% תומכים בכסף והטבות לחיילים שכירים ש"יילכו למלחמה במקומנו". מבחינת משפחות הנופלים, סכומי העתק מפחיתים את האבל ואת תחושת חוסר הצדק, כשם שהם מאפשרים לחברה להימנע מהאחריות המוסרית לאבידות. השאלה שאיש אינו יכול לענות עליה היא, כמה זמן יוכל החוזה החברתי הזה להימשך.