תכונה מרכזית בדיפלומטיית טראמפ היא להציע הצעות שלא ניתן לסרב להן, מגדיר אקונומיסט. השרה לביטחון פנים, כריסטי נואם, אמרה בעצרת בחירות בפולין: "קרול נברוצקי צריך להיות נשיא פולין. אתם מבינים אותי?" היא רמזה, שעל הפולנים לבחור את האדם הנכון אם הם רוצים שהצבא האמריקני יישאר על אדמתם. נברוצקי אכן ניצח ברוב דחוק, ושר החוץ, מרקו רוביו, חזר על המסר: "העם הפולני דיבר ותמך בצבא חזק יותר ובהגנה חזקה יותר על גבולותיו". לעולם לא נדע עד כמה דבריה של נואם השפיעו, אך הם מלמדים על המהפכה ביחסיה של ארה"ב עם אירופה. במקום התפיסה לפיה יש לארה"ב אינטרס חיוני בביטחון הקולקטיבי של אירופה, כעת המסר הוא מותנה. נשיאים משתי המפלגות טענו בעבר שאירופה אינה משלמת די הצורך תמורת בטחונה, אך דונלד טראמפ הולך רחוק יותר ומעביר את המסר שצריך להתנהג יפה כדי לזכות בחסדיו. למנהיגי אירופה יש בעיה. למרות שהם מעוניינים מאוד לשמר את הקשרים הביטחוניים עם ארה"ב, ראיית הסיכונים אינה זהה. לטראמפ ואנשיו יש אובססיה לגבולות. הוא להוט להגיע להסכם עם ולדימיר פוטין, אך החששות מרוסיה הם הסיבה לכך שהפולנים רוצים את הצבא האמריקני. לאיחוד האירופי הוא מתייחס כמעצמה עוינת, אשר נוצרה כדי "לדפוק" את ארה"ב (כלשונו). טרמאפ מגנה את הגישה האירופית לסחר הטרנס-אטלנטי, את הרגולציה והמיסוי על עסקים ואת החששות מפי שינויי האקלים. כדאי לשים לב לחלק מן הביקורת האמריקנית, סבור אקונומיסט. ג"ד ואנס צדק כאשר אמר בפברואר, כי אירופה מחמירה מדי בפיקוח על חופש הביטוי ועל תמיכה זרה בפוליטיקה המקומית. אבל הוא שגה לחלוטין כאשר טען ש"האיום מבפנים" מסוכן יותר מאשר רוסיה. ברור כעת שאירופה לכודה בפוליטיקה הפנימית והמפולגת של ארה"ב. בעיני העולם של טראמפ, אירופה היא גן עדן לאליטה גלובליסטית וסופר ליברלית.

ארה"ב דחקה באירופה להתאחד

התיעוב של הטראמפיזם לאירופה חורג מעבר למלחמות התרבות הנוכחיות. המאבק האמיתי של טראמפ הוא עם הנשיאים האמריקנים שעיצבו את היחסים הטרנס-אטלנטיים לאחר מלחמת העולם השנייה. בפועל, מזכיר אקונומיסט, הם דחקו באירופה להגביר את אחדותה הפוליטית תוך חיקוי האבות המייסדים של ארה"ב. רק יבשת משגשגת תוכל למנוע את היאוש שהוביל לפשיזם ולקומוניזם – אמר הרי טרומן ב-1947, כאשר ביקש מהקונגרס לאשר את תוכנית מרשל לשיקומה של אירופה. הנשיא ה-33 הילל את מנהיגי אירופה על הסתפקות ב"לאומנות מצומצמת" ועל הסכמתם ל"הפחתת גבולות הסחר, הסרת המכשולים לתנועה חופשית של בני אדם בתוך אירופה ומאמץ משותף להשתמש במשאביהם המשותפים כדי להשיג את מיטב היתרונות". החוקים הגרמניים הנוכחיים להגבלת מפלגות קיצוניות נוסחו לאחר המלחמה, בעידודם של דיפלומטים ועורכי דין אמריקנים, כדי למנוע את שובו של הנאציזם. דווייט אייזנהאואר, מי שפיקד על בעלות הברית והפך לנשיא ה-34, אמר שיש צורך באחדותה של אירופה כדי להראות לארה"ב שיש הצדקה לסיוע שהיא מעניקה. מבחינתה של וושינגטון, האינטגרציה של אירופה הייתה התשובה ל"בעיה הגרמנית": כדי לאפשר לה לשוב ולעלות כמעצמה כלכלית מבלי לאיים של שכנותיה. עם כל הפגמים של אירופה המודרנית – טרומן, אייזנהאואר ועמיתיהם הצליחו, סבור אקונומיסט. נברוצקי הוא לאומן מצית להבות, המתנגד לאיחוד האירופי ואומר שידרוש מגרמניה פיצויים נוספים על מלחמת העולם השנייה. אבל הסכנה של מלחמה בתוך האיחוד האירופית נותרה אפסית. נס השלום הזה הוא חסר תקדים, והוא שמאפשר לנואם ודומיה לנסות לשחק ב"הפרד ומשול" בתוך האיחוד בלא להסתכן בעימות פנימי. טראמפ אולי מתעב את בעלי החזון שבנו מחדש את אירופה אחרי 1945, אך הוא תופס טרמפ על עבודתם.