שבוע של מתקפות ישראליות הפכו על פיהם את חייהם של האירנים לאחר מתקפות על תשתיות חיוניות כמו מאגרי דלק, שדות תעופה ומבנים ציבוריים, וערערו את אמונה של האוכלוסייה בדבר יכולתה להישאר מחוץ לעימותים במזרח התיכון – מדווח (21.6.25) וושינגטון פוסט. לכך נוספו איומיו של דונלד טראמפ להיכנס לתמונה, ציין העיתון ערב המתקפה.
"אנשים מבועתים. הם לא יודעים מה קורה", אומר אָלירֶזָה שהחליט לברוח מטהרן, ובדרכו ראה מחזות כאוטיים של פקקי תנועה ארוכים. כאשר יצא מהעיר, ראה מרחוק את העשן העולה מן העיר. מי שנותרו בבירה מספרים על מאבק יום-יומי להשיג את הצרכים הבסיסיים. הפסקות החשמל והמים מתארכות, מחירי המזון האמירו, הכסף המזומן נדיר ובכמה תחנות דלק נמשכת ההמתנה חמש שעות.
כמו במשברים אחרים, השלטונות הגיבו בהעצמת הדיכוי. הם ניתקו כמעט לגמרי את האינטרנט הפנימי ולחלוטין את הקשר המקוון עם העולם. אובדן הקשר מגביר את החרדה בשל הקושי ליצור קשר עם קרובים וחברים ולחלוק מידע על מקומות בטוחים – ואזי השמועות משתוללות. הרשויות מעודדות את הציבור להשתמש ביישומונים ממשלתיים; בעבר ההיענות הייתה מועטה משום שהן פחות בטוחות, אך הפעם היא גבוהה יותר מתוך יאוש. שירותי הביטחון הקימו נקודות ביקורת נוספת בדרכים בכמה שכונות, כאיתות לכך שהמשטר עודנו שולט במדינה.
נִיוּשָה אומרת שבריונים מופיעים ברחובות כדי להפחיד את התושבים. ידידה שלה ספגה מכות ואושפזה לאחר שצילמה את תוצאותיה של התקפה ישראלית. "שלושה אופנוענים תקפו אותה, לקחו את הטלפון שלה, מחקו את הזיכרון ודחפו אותה לתעלת מים. הם צעקו דברים כמו 'מרגלת ציונית' כאשר היכו אותה".
בכירים רבים מסתתרים אבל אינם מוותרים
השלטונות הודיעו על מעצרם של עשרות חשודים בריגול לטובת ישראל. מיד לאחר המתקפות הראשונות התמקדה הטלוויזיה האירנית בתוצאותיהן, אך בסוף השבוע הקו השתנה ונטען שהחיים נמשכים כהרגלם. "המערכת רוצה להראות שהיא מתפקדת, וזה חשוב מאוד כתגובה למסרים הפסיכולוגיים של שינוי משטר", אומר צנאם וקיל ממכון המחקר Chatham House. "אנחנו ממש לא במקום בו החוק והסדר מתמוטטים, אם כי ברור שיש אתגרים".
בכירים אירנים רבים עברו למקומות מסתור, אך ממשיכים בעמידתם – מציין הפוסט. "יש נטייה להמעיט במבנה הממשלי של המערכת האירני. היא ממסדית, ומתחת למנהיג העליון [עלי חמינאי] יש שכבה ביורוקרטית ענקית, הבנויה מאנשים רגילים ולפעמים בלתי אידיאולוגיים שפשוט עושים את עבודתם", מסביר וקיל.
אראש עזיזי, סופר אירני הפועל בארה"ב, מדבר על תחושה גוברת של אחדות לאומית בקרב מי שמגדירים את עצמם כפעילים אנטי-משטריים. "יש סולידריות אמיתית. סולידריות עם עובדי ההצלה, עם ההרוגים ואפילו עם החיילים ואנשי ההגנה האווירית שנהרגו. בגלל שבסופו של יום, כולם באותה סירה". אבל, מדגיש עזיזי, סולידריות זו אינה מלמדת על תמיכה גדולה יותר במשטר. "הם מאשימים את המשטר באחריות למלחמה, ועוזרים זה לזה".
סאבא, פרופסור באוניברסיטה, מדברת על תחושה עמוקה של חוסר צדק. "מה בדיוק ארה"ב וישראל מצפות שאירן תעשה כרגע? המשטר הוא די אידיאולוגי, עקשן ובלתי רציונלי ולא ישאו ויתנו על שלום. אבל מה לכל הרוחות מצפים שהם יעשו? אני לא מבינה". היא תמכה בעבר במחאות אנטי-ממשלתיות, אבל בניגוד לאירנים אחרים – אינה מקדמת בברכה את ההתקפות הישראליות ואת האיומים להפיל בכוח את המשטר. כעת סאבא מבועתת מהאפשרות שארה"ב תיכנס למערכה: "אני כל כך מפחדת מהסבל שיבוא לאחר מכן".