הנשיא דונלד טראמפ אומנם הכריז על "הצלחה צבאית מרהיבה" בהפצצה על מתקני הגרעין באירן, אך גם אם כך אירע – לא מדובר במכת מוות לתוכנית הגרעין, הנטועה עמוק בהיסטוריה, התרבות, תחושת הביטחון והזהות הלאומית של אירן, טוען ניו-יורק טיימס.
מאז החלה בתוכנית גרעין אזרחית ב-1974, בימי השאה מוחמד רזה פהלאווי, מנהיגי אירן ראו בה סמל גאה למנהיגותה בעולם המוסלמי, ביטוי של מחויבות למחקר מדעי ופוליסת ביטוח בשכונה מסוכנת. זה היה נכון תחת השאה וזה נכון תחת האייתוללות, וזה יהיה נכון גם תחת השליט שיבוא אחרי עלי חמינאי.
הצטרפותו של טראמפ למערכה העלתה משמעותית את מחיר סירובם של מנהיגי אירן לקבל מגבלות רציניות על תוכנית העשרת האורניום. אבל ייתכן גם שהיא נתנה להם תמריץ נוסף לשאוף להרתעה גרעינית. די להסתכל במפה: אירן רואה את עצמה מאוימת בידי ישראל, הטליבאן באפגניסטן וסעודיה – וכעת גם ארה"ב.
ההפצצות האמריקניות והישראליות גרמו נזק קשה לפורדו, איספהן ונתנז, אך אין בהן כדי למחוק את הידע שצברה אירן מאז שחתמה בשנת 1957 על הסכם לשיתוף פעולה גרעיני אזרחי עם ארה"ב. עשר שנים מאוחר יותר, בסיוע אמריקני, בנתה אירן כור קטן בטהרן שעודנו קייים. ב-1968 חתמה על האמנה למניעת הפצתו של הנשק הגרעיני, כחלק מרצונו של השאה להתקבל למועדון מדינות המערב.
לאחר משבר הנפט של 1973 החליט השאה להאיץ את תוכנית הגרעין האזרחית, כולל פיתוח יכולת העשרה. הוא שלח עשרות סטודנטים ל-MIT כדי ללמוד הנדסת גרעין. הוא ראה בכך פרויקט יוקרתי, המציב את אירן בחזית מדינות המזרח התיכון. אבל בכך גם התנגש עם ארה"ב, שחששה מפני פיתוח נשק גרעיני. השאה לא הסתיר את כוונותיו: לאירן יהיה נשק גרעיני מוקדם מכפי שחושבים, הצהיר.
שר החוץ דאז, הנרי קיסינג'ר, ביקש להטיל מגבלות על התוכנית, אך השאה סירב. התוצאה הייתה שגרמניה וצרפת – ולא ארה"ב – זכו במכרזים יוקרתיים לבניית הגרעין האירני. חברות גרמניות החלו ב-1975 את בניית כור בושהר, פרויקט שנעצר אחרי ההפיכה ב-1979.
מסלול כפול ואגרסיבי
שליטיה החדשים של אירן ראו תחילה את תוכנית הגרעין כראוותנות בזבזנית מצידו של השאה ועצרו אותה עד תום המלחמה עם עירק ב-1988. אבל הפצצות חוזרות ונשנות של עירק על בושהר והשימוש שלה בנשק כימי, שכנעו את האייתוללות שתוכנית גרעין תהיה בעלת ערך הרתעתי (בושהר, שנבנה מחדש בידי הסובייטים, עודנו פעיל).
תוכנית הגרעין הפכה לחלק בלתי נפרד מהלאומנות של המשטר, למקל שמאחורי הקריאות "מוות לאמריקה" ו"מוות לישראל". ב-2006, תחת הנשיא מחמוד אמחדיניג'אד, היא הפכה כמעט לאליל: רקדניות התאמצו לשלב כמה פירורי אורניום בהופעותיהן, כדי להדגיש את זכות ההעשרה של אירן.
התוכנית נוהלה במסלול כפול ואגרסיבי, מסביר הטיימס: תוכנית אזרחית שתרמה רק מעט לצורכי האנרגיה של אירן, ותוכנית העשרה חשאית שהציבה את אירן במסלול התנגשות עם ארה"ב וישראל. לאחר עשרות שנים אלו, יתקשה כל מנהיג לוותר עליה. אפילו בקרב מתנגדי המשטר או מי שלא ממש אכפת להם מהרתעה אסטרטגית, התוכנית הפכה למקור לגאווה לאומית.
חמינאי ניצב בפני התחבטות קשה – אומר פרופ' עבאס מילאני מאוניברסיטת סטנפורד. הוא יכול ללכת בעקבות הרטוריקה של עצמו ובעצת הקיצוניים בחוג הפנימי שלו: לסגור את מצר הורמוז ולנקום בבסיסים האמריקניים באיזור. והוא יכול [כפי שעשה בפועל – א.ל] להמעיט בנזק שנגרם למתקני הגרעין, לחפש הסכמה עם ארה"ב וכך לשרוד עוד יום. "בכל מקרה, האירנים החפים מפשע ישלמו מחיר כבד".