איש אינו יודע בוודאות מהו הנזק שנגרם לתוכנית הגרעין האירנית, וההערכות נעות בין קל יחסית לבין כבד מאוד, בין נסיגה לאחור של חודשים לבין של עשרות שנים. פשיטא שנושא הגרעין חייב לעמוד בליבו של כל הסכם עם אירן, כך שהיא לא תוכל להגיע לפצצה בכל מועד שהוא. זה יהיה קשה, משום שמדובר בפרויקט שראשיתו עוד ב-1957 ושהפך לסמל של גאווה, ריבונות והתקדמות.
לצד זאת, חובה לטפל באיום הטילים. בגלל הכמות שיש לאירן ובגלל העוצמה שלהם, די היה בכך ש-50 טילים, דהיינו 10% בלבד, יחדרו את מערכת ההגנה המדהימה שלנו (90% יירוט – אין כזה דבר בעולם) כדי לגרום ל-30 הרוגים, מאות פצועים, 20,000 חסרי בית ונזקים במיליארדים – והכל בתוך 12 יום. זהו איום קיומי לא פחות מאשר הגרעין, עוד לפני שהשניים משתלבים בדמות טילים נושאי ראש נפץ גרעיני. ארה"ב מדברת רק על הגרעין; חובתה של ישראל לעמוד בכל התוקף על כך שגם נושא זה יוסדר לשביעות רצונה.
במקביל, חובה לסיים את המלחמה בעזה. הדשדוש שם עולה בחייהם של חיילים ובגיהנום של החטופים ומשפחותיהם. ישראל הוכיחה את עוצמתה ויכולה להתגמש מול חמאס מבלי שהדבר ייראה כחולשה. ועוד דבר חשוב ביותר: לשמור על ענווה. השחצנות של מלחמת ששת הימים עלתה לנו במלחמת יום הכיפורים; אולי לנו אם מלחמת תריסר הימים תוליד הלך רוח דומה.
יש גם כמה נושאים פנימיים המחייבים הפקת לקחים מעמיקה ומהירה. לצד הניהול הצבאי המעולה של המלחמה, התגלתה שוב אוזלת היד בכל מה שקשור לחיים האזרחיים – כאילו המופקדים על כך הופתעו לחלוטין בבוקרו של 13 ביוני. פערים עצומים במיגון ואי העברת התקציבים שהובטחו לכך, ברדק מוחלט בטיפול במי שאיבדו את בתיהם, שליפות מן המותן בהחזרת הישראלים שנתקעו בחו"ל. למרות השנים הרבות שהיו להתכונן ולמרות מלחמת חרבות ברזל, שוב נעשה מעט מדי ומאוחר מדי.
במובן רחב יותר, חייבים להבין שעמידתו האיתנה של העורף אינה מובנת מאליה והיא תלויה במידה רבה ביסודות עליה היא מתבססת. במצב של קיטוב חברתי חריף, של חוסר אמון בממשלה, של ירי רעל במקביל לשיגור הטילים, של העדפת ציבורים מסוימים על פני אחרים – במצב כזה קשה יותר להחזיק מעמד לאורך זמן תחת סכנה מיידית לחיים ולרכוש. העמידה של הבריטים במלחמת העולם השנייה נבעה מכך שהייתה להם ממשלת אחדות בראשותו של מנהיג ששם את טובת המדינה מעל הכל. בנימין נתניהו מעריץ את וינסטון צ'רצ'יל; כדאי שילמד ממנו.